היום שאחרי מחר

אז הפעם רציתי לכתוב משהו קצת יותר אישי. כן, אני יודע שזה בלוג על קולנוע. לא, אתם לא יכולים לקבל את הכסף בחזרה. איזה כסף? בכל מקרה, זה שלא ראיתי סרטים לאחרונה. בשבת האחרונה נכחתי ב"באטקון" – מרתון לילי של טרילוגיית "האביר האפל" – אבל על הסרטים האלה כתבתי עוד בתחילת הבלוג. שלשום ראיתי שני סרטים שונים בקולנוע, "חטופה 2" ו"סוף המשמרת". הבעיה שאני לא ממש יודע איך לכתוב עליהם ביקורת שלמה. "חטופה 2" הוא בדיוק כמו הראשון – ליאם ניסן הורג אנשים. אם אהבתם את הראשון, כנראה תאהבו את זה. אם לא, אז לא (השלישי כבר בתכנון, אגב).

גם על "סוף המשמרת" אין ממש מה להגיד בביקורת שלמה, אז אקדיש לו פסקה. הסרט עוקב אחר שני שוטרים, ורובו מצולם בסגנון found footage, כלומר מזוויות של מיני מצלמות. למשל, יש את זווית המצלמה של ניידת המשטרה, המצלמות הקטנות שמוצמדות לכיס של השוטרים (מתרצים את זה במשפט בכך שאחד מהם מצלם סרט בשביל התואר או משהו), והמצלמות של הפושעים, שיש להם מצלמה כי….בא להם. יש בסרט קטעים איטנסיביים, אבל עד המערכה האחרונה אין אקשן כזה מסעיר. מה שגורם לסרט בכל זאת לעבוד הוא הכימיה המעולה בין שני השחקנים הראשיים – ג'ייק ג'ילנהול ומייק פניה – שמפטפטים על החברות שלהם, מנהגים מקסיקנים וכו'. אבל אזהרה קטנה – אם אתם אפילפטיים, כדאי להמנע מהסרט. הרבה מהזמן המצלמה רועדת או זזה מהר (בסגנון של "קלוברפילד").

ועכשיו לפן האישי. לא סתם כתוב בטאג-ליין של הבלוג "ושאר ירקות", זה הירקות האלה. אל דאגה, עוד השבוע אני מבטיח לראות סרט עם עומק (או למצוא עוד דברים לכתוב על אחד הסרטים הנ"ל). בעוד חודש בדיוק אני משתחרר מצה"ל. זה עדיין לא ממש נתפס. נראה כאילו רק אתמול נכנסתי לראשונה למשרד. נכון שביום-יום הזמן עבר די לאט, אבל במבט לאחור זה נראה כמו מצמוץ. כמובן שחיי האזרחות לא יעצרו אותי מלראות סרטים. ההפך, אולי יתפנה לי זמן לראות יותר סרטים (עדיין יש לי את כרטיס הפיצוי על "טד" מ"רב-חן", שלמרבה האי-נוחות תקף רק בימי חול בין 9 ל 5. מה נראה להם, שאני בתיכון?).

מצד אחד אני מתרגש ושמח בטירוף. אין יותר מדים, סופסוף. אין יותר אוכל נוראי של הקריה (קרביים, הכניסו כאן את ה"אוי, מסכן"). אין יותר מסדרי יציאה הביתה לסופ"ש. אין יותר לגלחץ נעליים בשביל ביקורות כאלה ואחרות. אין יותר להתגלח כל כמה ימים ולהסתפר כל שבועיים. אין יותר טקסים בשרוולים ארוכים בחום נוראי. אין יותר שמירות, תורנויות, אבט"שים. אין יותר ריתוקים או דו"חות מ"צ (לא שקיבלתי, אבל עדיין).

מצד שני אני מבואס וחושש.  אין יותר הנחת חיילים בקולנוע. אין יותר הגדלה לענק חינם במקדונלדס. אין יותר נסיעה חינם בתחבורה ציבורית. אין יותר משכורת חודשית קבועה.  וכמובן, אין יותר לראות שוב את האנשים שאתה רגיל לראות כל יום כבר 3 שנים, פלוס-מינוס. כמובן שאפשר עדיין להיפגש והכל, אבל זה לא אותו דבר.

בקיצור, השחרור הוא חופש טוטאלי מוחלט. להתראות, מסגרות עם שגרה קבועה. שלום, עולם אכזר. אני משתחרר עוד פחות מחודש ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות. אני יודע שאני רוצה לעבוד, כדי להרוויח כסף, אבל עוד לא חשבתי איפה. אני יודע שאני רוצה לטוס לטיול בחו'ל מתי שהוא, לעשות פסיכומטרי מתי שהוא, להתחיל ללמוד מתי שהוא. אבל כל הדברים האלה מרחפים להם בלי סדר בענן הערפל הגדול שנקרא העתיד שלי. למזלי, אני לא הראשון שמשתחרר מצה"ל. ואם הרבה אנשים שורדים את זה – חלקם בטוח פחות מבריקים ממני – כמה קשה זה כבר יכול להיות? וכמובן לכל דבר שלא יהיה, תמיד יש משפחה, חברים, אינטרנט. עם קצת מזל ועזרה, גם אני אצליח להתמודד עם המושג הזה שנעשה יותר ויותר רלוונטי עם כל דקה שחולפת – "היום שאחרי".

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: