ביקור(ת) בית – משחקי שלטון

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. לא צריך להיות חכם במיוחד או בקיא במיוחד במצב כדי לדעת את זה. זו אחת מהאמיתות האוניברסליות שתקפות בכל מקום. הרבה – אם לא כל – פוליטיקאים הם אנשים מושחתים. גם אם מישהו לא עושה כלום בקמפיין שלו חוץ מלפזר חיוכים ולנשק תינוקות, אם תחפרו עמוק מספיק כנראה שתמצאו משהו מפליל עליו. למה פוליטיקה משחיתה? כי היא נותנת לאנשים איזה שהוא מעמד של כוח. וכוח יכול לקלקל גם את האנשים הכי הגונים, ישרים ומוסריים שיש. כל הדברים האלה לא חדשים, אבל גם אחרי עשרות שנים של פוליטיקאים מושחתים, בארה"ב עדיין אוהבים פוליטיקה. בהוליווד יודעים את זה, ויש עשרות סרטים פוליטיים מצליחים שיעידו על כך. אבל מה שמעניין בפוליטיקה זה לא מה שרואים, אלא מה שלא רואים – הדברים שמתרחשים מתחת לפני השטח.
אפשר להגיד ש"משחקי שלטון" הוא סרט פוליטי, אבל זה לא יהיה מדויק. הרובד הפוליטי שלו – מסע בחירות של שני נציגים דמקורטים – הוא רק תירוץ עלילתי בשביל הסיפור האמיתי של הסרט – האנשים. הרי אנחנו לא הולכים לסרט בשביל לראות פוליטיקאים נואמים, יש טלוויזיה בשביל זה. אנחנו הולכים לסרט כדי לראות מה קורה מאחורי הקלעים של הנאומים האלה – מי אחראי על מה, מי עושה מה למי ומי דוקר את מי בגב ולמה. כמובן שאם גם זורקים לשם כמה סקנדלים ועקיצות כלפי פוליטיקאים אמיתיים, זה עוד יותר טוב. ידוע שפוליטיקאים מושחתים, אבל התהליך הזה – של לראות מישהו אידאליסט והגון מושחת ע"י המערכת – זה מה שבאים לראות בסרטים כאלה.

עלילת הסרט היא, כאמור, על התמודדותם של שני נציגים דמוקרטים אחד מול השני בשביל המשבצת הדמוקרטית במירוץ לנשיאות. אחד הדמוקרטים האלה הוא מייק מוריס (ג'ורג' קלוני). סטיבן (ריאן גוסלינג) ופול (פיליפ סימור הופמן) הם מנהלי הקמפיין של מוריס, והוא לא עושה צעד אחד או אומר מילה אחת בלי להתייעץ איתם. בצוות של מייק נמצאת גם מולי (אוון רייצ'ל ווד), מתמחה צעירה הנכנסת למערכת יחסים עם סטיבן. הסרט לא ממש מתמקד במועמד הדמוקרטי השני, אלא רק במנהל הקמפיין שלו (פול ג'יאמטי) המנסה לגרום לסטיבן הכריזמטי לערוק מהצוות שלו ולחבור לקבוצה השנייה. מכאן מתחילה שרשרת אירועים של תככים ומזימות, עם כמה תפניות עלילתיות שחלקן די צפויות אבל יש גם כמה הפתעות.
הסרט מבוסס על מחזה אוף-ברודוויי. את התסריט של הסרט כתב התסריטאי של המחזה ביחד עם ג'ורג' קלוני, שגם ביים אותו. זהו הסרט הרביעי שקלוני מביים, והשני שהוא כותב. את הקודמים לא יצא לי לראות, אבל לפי הסרט הזה נראה שקלוני יודע מה הוא עושה גם מאחורי המצלמה. הוא מוציא ביצועים טובים מהשחקנים שלו, ויודע לייצר סצינות אינטנסיביות. הוא גם לא טורח לספר או להבהיר את הכל, ויש כמה וכמה דברים שמתרחשים מחוץ למסך ונתונים להשלמה ע"י דמיון הקהל. כמו ב"עלייתו של האביר האפל", לדעתי המסר של הסרט הזה עובר הכי טוב דווקא בשוט האחרון שלו – פניה של אחת הדמויות כשחצי מהן מוארות וחצי בחשיכה. כמו שאומר המשפט, "רב הנסתר על הגלוי".

את ג'ורג' קלוני לא רואים כל-כך הרבה (במחזה הדמות שלו לא מופיעה כלל, אלא רק מוזכרת בדיאלוגים), אך הוא שרמנטי וטוב כהרגלו. ריאן גוסלינג נותן פה הופעה מעולה, ואם צריך לזכור אותו בזכות סרט אחד מ 2011, אני מעדיף את זה על פני "דרייב" הכל-כך אובר-רייטד, בו יש לגוסלינג בערך שתי הבעות פנים. גם שאר הקאסט – הופמן, ג'יאמטי, ווד וכו' – מביאים פה את מיטבם. החיסרון היחיד של הסרט לדעתי, הוא שהוא בכל זאת סרט פוליטי אמריקאי. זה לא שאי אפשר להבין אותו אם אין לכם מושג בפוליטיקה אמריקאית, אבל כנראה תבינו הרבה יותר אם תעשו שיעורי בית קודם.
זהו, עד כאן הדאבל-פיצ'ר הנשיאותי שלי, מקווה שנהניתם. חודש נובמבר, ממה שאני רואה, קצת יבש מבחינה קולנועית. לכן אם יש סרט כל שהוא – גם שלא מוקרן בקולנוע – שהייתם רוצים לראות עליו ביקורת, אשמח לשמוע. אם יש לכם אזרחות אמריקאית, צאו להצביע וכל זה (שילמו לי להגיד את זה). אם לא…תקוו לטוב. לילה טוב ובהצלחה לשני המתמודדים (שילמו לי גם להיות נייטרלי).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: