ביקורת – ראלף ההורס

בואו נסכים רגע על משהו – רוב סרטי האנימציה הם לילדים, נכון? רגע, רגע, לא לסקול אותי. נכון שיש גם סרטי אנימציה לא לילדים, או סרטים שמכוונים לילדים שגם מבוגרים יכולים לאהוב. אבל קהל היעד של רובם הוא ילדים. עובדה – בערך כל סרט אנימציה שנוחת בארצנו יוצא בגרסה מדובבת, לפעמים זו אפילו הגרסה היחידה. לכן זה די מדהים ש"ראלף ההורס" לא מכוון לילדים, לפחות לא כאלה שלא נולדו בשני העשורים האחרונים. זה לא שיש בו אלימות או סקס, או שילדים לא ייהנו בו. הוא לא מכוון לילדים מהסיבה הפשוטה שהרבה דברים יעברו להם מעל הראש. יודעים מה, לא רק ילדים, גם אנשים שהם לא גיימרים. כלומר, לא צריך להיות הארד-קור גיימרים, אבל אם אין לכם איזו שהיא הבנה בסיסית במשחקי וידאו קלאסיים, יכול להיות שלפעמים לא תבינו למה חלק מהאנשים בקהל צוחקים או מי זה הקיפוד הכחול הזה על המסך.
בשביל הצעירים שבקהל, אני אחזור רגע אחורה בזמן. אי שם בשנות השמונים, הרבה לפני שהיה טלפון "גלקסי" או לפטופים או אייפד, הרבה אנשים לא היו משחקים בבית שלהם. הם היו הולכים ל"מרכז ארקייד", שהיה מלא במכונות משחקים מכל הסוגים – מירוצים, מכות, יריות ועוד. כל מכונה כזאת הייתה דורשת מספר מטבעות או אסימונים כדי לשחק. ילדים היו מבלים שם שעות, ולפעמים ההורים היו צריכים לעקור אותם בכוח מהמכונות, בזמן שאלה צורחים שלא אכפת להם שהמרכז נסגר כבר לפני שעתיים, הם רוצים לשחק. אבל עם הזמן, כאמור, הטכנולוגיה התפתחה והביאה את המחשבים האישיים וקונסולות המשחק, ומרכזי הארקייד איבדו מהפופולריות שלהם. כי למה לשלם על משחק (שבשבילו צריך גם – רחמנא ליצלן – לצאת מהבית) כשאפשר לשחק בחינם, עם חברים ליד המזגן? אבל מרכזי ארקייד לא פשטו רגל, יש המון כאלה שפעילים גם היום, בעיקר בארה"ב ויפן. אני בספק שעדיין יש שם כמות קהל כמו שהייתה בשנות השמונים, אבל כנראה הם עדיין מרוויחים מספיק כדי להישאר פעילים…בינתיים.
עלילת הסרט מתרחשת בתוך מרכז כזה. ראלף, שעל שמו קרוי הסרט, הוא הנבל במשחק הארקייד "תקן את זה, פליקס (ג'וניור)". הוא אחראי על הריסה של מבנה דירות, בזמן שפליקס – בו שולטים השחקנים – צריך לתקן את הנזק. בסוף כל שלב, הדיירים עולים לגג, נותנים לפליקס מדליה על עזרתו וזורקים את ראלף לשלולית בוץ בתחתית הבניין. כך זה חוזר על עצמו במשך 30 שנה, עד שיום אחד ראלף מחליט שהוא לא רוצה להיות הנבל יותר. נמאס לו לשבור דברים ולהיזרק לבוץ בזמן שפליקס מקבל את כל השבחים. הוא עוזב את המשחק שלו ויוצא לזכות במדליה ממשחק אחר, ובעזרתה מקווה לקבל סופסוף קצת הערכה. הוא עושה זאת באמצעות ביקור בשני משחקים אחרים – אחד הוא משחק יריות-בגוף-ראשון חדשני, והשני הוא משחק מירוצים שעשוי כולו מממתקים. אני מבטיח לכם עכשיו אישית שאחרי שתצאו מהסרט לא תוכלו להסתכל על סוכריות לפחות כמה שעות טובות.

ralph

כפי שאמרתי, לא חייבים להיות גיימרים כדי להינות מהסרט, אבל אם אתם כן, זה מוסיף המון. כמות הרפרנסים שיש למשחקי וידאו ישנים וחדשים במספר פריימים בודדים של הסרט בלבד היא יותר מכמות הרפרנסים הכלליים שיש בסרטים שלמים. ב"תחנת המשחקים" – המקום בארקייד דרכו הדמויות מגיעות למשחקים שלהם – אפשר לעצור את הסרט ולשבת דקות שלמות בניסיון לזהות את כל הדמויות המופיעות על המסך. גם בעולם הממתקים יש הרבה בדיחות ומשחקי מילים מוצלחים במיוחד. האנימציה בסרט נהדרת וצבעונית, ומשתנה בכל משחק בו ראלף מבקר לפי הסגנון שלו – קודרת, ילדותית או 8-ביטית. אגב, מומלץ להישאר גם בזמן הקרדיטים. אין סצינה בסוף, אבל העיצוב שלהם ממש נחמד ומושקע.
גם מבחינה קולית הסרט מצויין. את ראלף מדובב השחקן ג'ון סי. ריילי בצורה טבעית לגמרי. הקומיקאית הידועה שרה סילברמן תורמת את קולה לונלופי, ילדה נודניקית אך חמודה שאותה פוגש ראלף בעולם הממתקים. גם שאר המדובבים – ג'יין לינץ' ("גלי"), ג'ק מקברייר ("רוק 30") ואלן טודיק ("פיירפליי") עושים עבודה נהדרת. הפסקול של הסרט לא פחות טוב, עם שיר נחמד ביותר של Owl City, שיר יפני מוזר (שנשמע די טבעי בעולם הממתקים) וגם שיר של ריהאנה, שאני לא מת עליה בלשון המעטה, אבל הוא כל-כך מתאים לסצינה בה הוא מתנגן שהיא כנראה האהובה עלי בסרט. יש גם כל מיני צלילים קלאסיים של משחקי וידאו, שגורם לתחושה די נוסטלגית אם אתם מכירים אותם.
יש קצת דברים חמוצים בכל המתיקות הזאת. למשל, החוקיות של עולם המשחקים משתנה מדי בפעם לפי הנוחות של התסריט. ולמרות שהדמות של סילברמן אמורה להיות "נודניקית אך חמודה", אותי אישית היא די התחילה לעצבן בשלב מסויים. אבל באמת שזה שטויות. אל תיבהלו ממה שכתבתי קודם – בין אם אתם גיימרים או לא, בני 10 או 30, מתוקים או חמוצים – כנראה שתהנו ב"ראלף ההורס". הוא כיפי, הוא מלא בדיחות והוא סרט האנימציה הכי טוב שראיתי הרבה זמן. סרט פשוט חמוד, מתחילת הסרט הקצר שלפניו (מנהג ששייך ל"פיקסאר" בדרך כלל, בעוד "ראלף" הוא סרט של "דיסני") ועד כתוביות הסיום. אז במקום לראות (או לקחת את הילדים) שטויות כמו "ג'לי טרזן", כדאי להשקיע בראלף. כי אולי הוא עצמו רע, אבל הסרט ממש טוב.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: