מטר הזהב – סרטי השנה – מקומות 5-1

Untitled-1
ממשיכים! אתמול פורסמו ארבעת המקומות התחתונים ברשימת תשעת סרטי השנה שלי. היום אני אכתוב על חמשת הסרטים שעשו לי את השנה, כשבראשם סרט השנה שלי. חושבים שזה יהיה צפוי? אולי. אולי תצפו למשהו ותופתעו. או שתצפו להיות מופתעים רק כדי לגלות משהו צפוי. ואולי זו בעצם הפתעה בתוך הפתעה. מה? תפסיקו לדבר שטויות. בכל מקרה, לא היה קל לבחור את החמישה האלה, ובטח שלא לסדר אותם. כולם מעולים, כולם איכותיים, אבל מה לעשות, הם חמישה. וכפי שנאמר ב"היילנדר" – There can be only one. אתם במתח? אני כן, ואני יודע מה כתוב. בכל מקרה, חמשת סרטי השנה שלי הם:
מקום 5 – "סקייפול"
כמו שכתבתי בפוסט על חגיגות היובל שלו, אני מעריץ של ג'יימס בונד מגיל צעיר. כש"טלעד" החלו במרתון שבועי של הסרטים הקלטתי וצפיתי בהם, וככה נכנסתי לעולם של סוכן הוד מעלתה. היו סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד היו כמה דברים שאפשר לסמוך עליהם בסרט בונד, כמו נשים יפות, גאדג'טים מגניבים ונאומים ארוכים של הנבל בזמן שבונד נמצא במצב "מסוכן" ממנו הוא נחלץ בקלילות. גילמו אותו שחקנים שחלקם מוכרים בעיקר בזכות התפקיד (רוג'ר מור) ושחקנים שמישהו בקושי זוכר שגילמו אותו (ג'ורג' לייזנבי מי?). למרות שכל סרט בערך היה קאמפי, קלישאתי ודי מגוחך (מספיק להסתכל על שמות נערות בונד כדי להבין), היה להם איזה שהוא קסם.
ב 2005 MGM החליטו לא לעשות "עוד" סרט בונד, אלא לאתחל את הסרטים ואת הדמות. לנעליו של בונד השישי, החדש והמשופר, נכנס דניאל קרייג, וב- 2006 יצא "קזינו רויאל", שהיה הצגה-מחדש נהדרת של המותג. דניאל קרייג התגלה כבונד מעולה, היה אקשן טוב ועלילה קצבית. כמובן שבעקבות ההצלחה האולפנים החליטו להמשיך הלאה עם האתחול שלהם. "קוואנטום של נחמה", שיצא ב 2008, היה אולי הצלחה קופתית, אבל לא משהו בכלל בתור סרט בונד. הנבל לא היה מאיים או מעניין, הסיפור היה דל, והצילום של האקשן היה מבולגן. קצת לאחר מכן MGM הכריזו על פשיטת רגל, והרבה מעריצים חששו שיאלצו להיפרד מבונד בטון צורם.
ואז הגיע "סקייפול". האולפנים הצליחו להיחלץ מהבעיות הכלכליות שלהן, והחלו לעבוד על הסרט הבא בשיא המרץ, וכדי לשדר מסרים אופטימיים למעריצים, גייסו את סאם מנדז, הבמאי זוכה האוסקר הראשון שישב מאחורי מצלמה של סרט בונד. "סקייפול" הוא לא רק סרט הבונד הטוב ביותר שנעשה לדעתי, אלא גם סרט מעולה באופן כללי, החל מסצינת האקשן הגרנדיוזית והשיר הנפלא של אדל בתחילתו ועד שנייתו האחרונה. בונד חזר ובגדול, ובמקום עטים מתפוצצים וכסאות מפלט הוא משתמש במוח החד שלו ובאקדחו הנאמן.
אבל לא רק הבונד של קרייג הופך את "סקייפול" לסרט כזה טוב. הוא מוקף בסוללת שחקנים מוכשרים – ג'ודי דנץ' השבה לגלם את M ודופקת הופעה כרגיל, חאווייר בארדם הנהדר המגלם את הנבל התמהוני והפסיכופת, בן ווישו הנכנס לנעליו של Q בגרסה צעירה, ועוד חבר'ה טובים. כמו כן, העלילה הפעם מאוד אישית, ואנו מגלים דברים על עברם של בונד ו M, כשחלק מההיסטוריה הזאת הוא מה שמניע את האירועים. לסרט הבא לא יהיה קל להתעלות על "סקייפול", אבל אם ככה בונד נראה בגיל 50, יש לי הרגשה שהטוב עוד לפנינו.

skyfall

מקום 4 – "רחוב ג'אמפ 21"
"אנחנו מחיים תכנית משטרתית שבוטלה משנות ה 80, ומתאימים אותה לזמן המודרני. אתם מבינים, לאנשים שאחראים על הדברים האלה אין יצירתיות ונגמרו להם הרעיונות, אז כל מה שהם עושים עכשיו זה למחזר חרא מהעבר ולצפות שלא נשים לב."
אם יש משהו שאני אוהב בסרטים זה "מטא" – מודעות עצמית. לא משנה אם אתה סרט קומדיה, אימה, רומנטיקה, תמיד נחמד קצת לצחוק על עצמך. כמובן שלא תמיד זה עובד, אבל כשזה עובד טוב, זה נהדר. "רחוב ג'אמפ 21" הוא אחד מסרטי המטא הטובים שנעשו. אפשר לשייך אותו לכל מיני ז'אנרים – סרט תיכון, קומדיה, אקשן – אבל בנוסף להיותו סרט מהז'אנרים האלה, הוא גם סוג של פרודיה עליהם – הוא מודע לכך שהוא כזה וצוחק על כך בכל מיני דרכים. הציטוט למעלה, למשל, נאמר מוקדם מאוד בסרט, כשמפקד המשטרה מסביר לשני שוטרים טמבלים שהוא מעביר אותם תפקיד.
הוא נאמר מהסיבה ש"רחוב ג'אמפ 21" הייתה במקור סדרת טלוויזיה באייטיז. היא סיפרה על שוטרים שנראים צעירים לגילם, ולכן נשלחים לתיכון כדי לחשוף כל מיני מזימות שקורות שם (מה כבר קורה בתיכון? הם יעצרו מישהו עם שליף?). עד כמה שידוע לי, אין לסדרה מעמד קאלט או משהו, והיא ידועה בעיקר בגלל שבה היה לג'וני דפ את אחד מתפקידיו המוקדמים העיקריים. קצת יותר מעשרים שנה לאחר שירדה מהמסכים, החליטו בהוליווד להחיות את המותג, ולהביא את "רחוב ג'אמפ 21" למסך הגדול.
השוטרים הטמבלים הנ"ל הם ג'נקו (צ'אנינג טאטום) ושמידט (ג'ונה היל), שניים שהמעמד החברתי שלהם בתיכון היה קוטבי, אך לאחר שהם נפגשים בבית-ספר לשוטרים, נהיים החברים הכי טובים. לאחר טעות טכנית בזמן מעצר, המפקד שלהם מחליט להעביר אותם לתכנית "רחוב ג'אמפ", שם הם חוזרים ללימודים במטרה לחשוף רשת סמים המתנהלת בתיכון. אחד הטוויסטים המעניינים של הסרט הוא ששמידט – שבסרט תיכון טיפוסי כנראה היה החנון – זוכה להזדמנות לבלות עם ה"מגניבים", ואילו ג'נקו האתלט הטיפש נזרק לגוב האריות של החנונים. כך מתחילים השניים לחקור את המקרה, אך עם הזמן הגבול בין הזהות האמיתית והבדויה שלהם מתחיל להיטשטש.
"רחוב ג'אמפ 21" הוא סרט מעולה, ובקלות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה. את ג'ונה היל אני רגיל לראות בקומדיות, אבל פה גיליתי שגם צ'אנינג טאטום – כוכב אקשן בעיקר – יודע להצחיק, ובגדול. שאר הקאסט מורכב מבריי לארסון המהממת, דייב פרנקו המוכשר (אח של ג'יימס) ואייס קיוב בתפקיד קורע. את התסריט כתבו ג'ונה היל עצמו ביחד עם מייקל בקאל, שכתב את "סקוט פילגרים" האדיר. הדיאלוגים, הבדיחות, המשחק – הכל בסרט הזה מצחיק ומעולה מההתחלה ועד הסוף (פשוטו כמשמעו, יש לסרט אחלה קרדיטים). זו לא סתם עוד קומדיה, אלא אחת הטובות שראיתי.

jump street

מקום 3 – "הבקתה ביער"
כן, אז בארץ קראו לזה "בקתת הפחד", אבל לעזאזל, זה הסרט השלישי שהכי אהבתי השנה ואני אכבד אותו ואקרא לו בשמו המקורי! הרגע אמרתי שאני אוהב מאוד מודעות עצמית. עוד דברים שאני אוהב מאוד זה סרטי אימה וזומבים. וכפי שציינתי בפוסט של אתמול, אני אוהב את ג'וס ווידון (בזכות הסרט הזה). כשכל הדברים האלה נמצאים בסרט אחד, ברור שהוא יהיה אדיר. הסרט הזה הוא השני שתפס אותי בהפתעה גמורה – מהטריילר והתקציר אתה מצפה למשהו אחד, אבל פתאום הסרט עושה באמצע 540 מעלות וממשיך לכיוון אחר לגמרי ולא פחות מגניב. גם אותו אפשר לתייג כסרט אימה, אבל הוא הרבה יותר מזה, והוא גם מודע לכך.
הסרט מספר על קבוצת חברים שנוסעים לחופשה בבקתה מבודדת על שפת האגם. אחד מהם הוא אתלטי וחתיך, אחד טוב-לב והגון ואחד סטלן. יש גם שתי בנות, כשאחת מהן בלונדינית חרמנית והשנייה ילדה-טובה-ירושלים. אם כל זה נשמע לכם כמו סטריאוטיפ של 90% מסרטי האימה שקיימים, יופי, זו הכוונה. הסרט לוקח את התבנית הזאת של סרט אימה, אך בזמן שאתם מסתכלים על יד ימין, קצת לאחר שהוא מתחיל הסרט מרים את הוילון מעל יד שמאל, והכל מקבל זווית חדשה ומעניינת, שעלולה בעצם להסביר כל סרט אימה שאי פעם נוצר. שני קווי העלילה הקשורים האלה מסופרים במקביל, כשלאט לאט נפרמת גם המאסטר-פלאן מאחורי כל העניין.
בניגוד ל"נוקמים", הפעם ג'וס רק כתב את הסריט, ביחד עם הבמאי דרו גודארד, שהביא לנו את "קלוברפילד" המעולה. אך ההשפעה של ג'וס עדיין מורגשת, בין אם זה בדיאלוגים המשעשעים או חלק מהבדיחות. מצד אחד זה סרט אימה שיש בו הרבה התרחשויות של סרט אימה, אבל מצד שני הוא גם לא סרט אימה. כלומר, לא צריך להיות חובבי אימה כדי להנות, אבל אלה שבקיאים יותר בז'אנר כנראה ישתעשעו יותר. קשה בדיוק להסביר את הגאונות של הסרט הזה במילים בלי להכנס לפרטים ספוילריים, אז תעשו לעצמכם טובה ותראו אותו כמה שיותר מהר. ההנאה מובטחת. יש בו גם את סצינת השנה שלי, אבל לזה נגיע בהמשך.

cabin

מקום 2 – "לופר"
תגידו מה שתגידו, 2012 הייתה אחלה בשביל סרטי מטא. אחרי שדיברנו על מודעות עצמית בסרטי קומדיה ואימה, עכשיו מגיע ז'אנר המסע בזמן. זה כנראה הז'אנר בו נמצאים הסרטים עם הכי הרבה חורים/ בעיות תסריטאיות. אבל מה לעשות, כולם יודעים שמסע בזמן אוטומטית יוצר פרדוקסים (איך ההורים של מרטי מקפליי לא זיהו את בנם אם הם פגשו אותו שנים קודם לכן?). היופי ב"לופר" הוא שלא אכפת לו מכל הדברים האלה. הוא יודע שהוא סרט מסע בזמן, אבל הוא אומר לצופים "בחיאת, תפסיקו לחשוב על פרדוקסים וחורים עלילתיים ופשוט תהנו מהסרט". והוא אכן סרט מהנה, שמצליח להיות גם חכם, מצחיק וכזה שנשאר בראש הרבה אחרי הצפייה.
מתי שהוא בעתיד, מישהו מצליח להמציא מסע בזמן. מכיוון שהיכולת לנסוע בזמן מאפשרת ליצור 700 פרדוקסים תוך כמה דקות, היא מיד הופכת לבלתי-חוקית. היחידים שמשתמשים בה הם המאפיה, ששולחים קורבנות שלהם 30 שנה אחורה (מסיבה שלא ממש נכנסים אליה, בעתיד מאוד קשה להרוג אנשים). שם, בנקודה מסויימת, מחכה "לופר", מתנקש שתפקידו הוא להרוג את האיש שנשלח חזרה בזמן ולאסוף את התשלום. ומכיוון שבמאפיה לא אוהבים להשאיר קצוות פתוחים, כל לופר חייב מתי שהוא להרוג את עצמו העתידי, ואז הוא יוצא לפנסיה של 30 שנה. לאחר שג'ו, אחד מהלופרים, מהסס ונכשל בלהרוג את הגרסה העתידית של עצמו, הוא יוצא למרדף אחריו, בזמן שהמאפיה בעקבותיו ולג'ו מהעתיד יש משימה משלו.
"לופר" הוא הסרט השלישי שכתב וביים ריאן ג'ונסון. אל סרט הביכורים שלו, "בריק", לא ממש התחברתי, ואת סרטו השני – "האחים בלום" – לא יצא לי לראות. אבל עכשיו ג'ונסון בהחלט קיבל את תשומת ליבי – "לופר" הוא אחד הסרטים המקוריים, המבריקים והטובים שראיתי בזמן האחרון. בעוד ל"רחוב ג'אמפ" ו"בקתה ביער" יש איזו שהיא תבנית כבסיס, ג'ונסון לוקח את רעיון המסע בזמן למקום חדש לגמרי, וזה נפלא. ג'וזף גורדון-לוויט וברוס וויליס נותנים הופעות נהדרות בתור שני הג'ו-אים. גם פה הסרט מתחיל בתור משהו אחד, אך באמצע מתגלה משהו שטורף את הקלפים. סרטים כאלה בהחלט לא רואים כל יום, ואם פספסתם אותו תאלצו להשיג אותו בדרכים אחרות, או לחזור אחורה בזמן ולראות בקולנוע. (או אפשרות שלישית – לחכות ל 25/1 ולצפות בו בסינמטק ת"א).

looper

ובמקום הראשון, הסרט האהוב עלי השנה הוא….."עלייתו של האביר האפל".
מאושרים? מאוכזבים? יופי / חבל. תקראו לזה צפוי, מיינסטרים, איך שבא לכם. זה לא יהפוך את הסרט לפחות טוב או ישנה את דעתי לגביו. באמת שכבר הכבירו עליו במילים – כולל אני בבלוג הזה – אז אין לי הרבה מה להוסיף. אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב אותו ושבגללה לדעתי הוא גם כל-כך הצליח היא לא רק ההייפ המטורף שהיה לו, אלא שלמרות שהוא לא לגמרי עמד בציפיות הבאמת בלתי-אפשריות שהיו ממנו, הוא עדיין סרט אדיר וסיום נהדר לטרילוגיה מופתית.
תקציר קטן, בשביל אלה שבכל זאת לא ראו את הסרט (וצריכים להתבייש) – בפרק החותם את סיפורו של האביר האפל, באטמן חוזר לאחר שלא היה פעיל במשך שנים כדי להתמודד עם ביין, נבל חדש המאיים להשמיד את גות'האם כולה. בדרך הוא פוגש את סלינה קייל / קאטוומן – גנבת ערמומית ומניפולטיבית – ואת ג'ון בלייק, שוטר צעיר המנסה לעזור לבאטמן ולפקח ג'ים גורדון להיאבק בביין. השחקנים הרגילים טובים כהרגלם, וכל התוספות החדשות – ג'וזף גורדון-לוויט, אן האת'וויי וטום הארדי – עושים עבודה נהדרת.
אני חושב – ולדעתי יהיו פה מעטים שלא יסכימו – שכריסטופר נולאן הוא אחד מאנשי הקולנוע הגדולים שפועלים כיום. הכתיבה שלו, הבימוי, הצילום, מהכל פשוט נוטפת גאונות של אדם שנראה כאילו הוא נולד לעשות את זה. שמונה שנים אחרי "באטמן ורובין" האיום, נולאן הוציא את הדמות של באטמן מהסרטים הקאמפיים והקומיקסיים שהיו לה, ושם אותה בעולם קודר, אפל וריאליסטי. בזכות כישרון הכתיבה המופלא שלו (ושל אחיו) ושחקנים מעולים כמו כריסטיאן בייל, מורגן פרימן, מייקל קיין, הית' לדג'ר ז"ל ועוד, נולאן שינה את כל מה שידוע לנו לגבי באטמן וסרטי קומיקס בכלל. אני לא מסתכל על הטרילוגיה כשלושה סרטים, אלא כסיפור אפי אחד גדול על גיבור שנוצר, מגיע לנקודת שפל, ועולה ממנה בחזרה. רק הזמן יגיד, אבל נראה לי שאפשר להיות בטוחים שהסיפור הזה הוא אירוע קולנועי שידברו עליו עוד שנים רבות.
כמובן שגם אי אפשר היה שלא לשים לב להשפעה של הסרטים האלה על הוליווד כולה. לאחר ההצלחה של "באטמן מתחיל", החליטו הרבה אולפנים לאתחל לא מעט מותגים, כמו בונד המוזכר למעלה, "סטאר טרק", "כוכב הקופים" ועוד. רק השנה יצא "ספיידרמן המופלא", עוד ריבוט למותג קומיקס מוכר שניסה לקחת את הדמות למקום קצת פחות קומיקסי ויותר קודר. ב 2008 יצא "האביר האפל", כנראה סרט הקומיקס הכי מהולל אי פעם, ואז הבינו רשמית בהוליווד שאפל זה הדבר הבא. מה שבטוח, הטרילוגיה של נולאן הייתה בהחלט נקודת מפנה בעולם סרטי הקומיקס. זה לא שאחריה לא יצאו סרטים קלילים וכיפיים, אבל הייתה לה השפעה כה עצומה, ואם מסתכלים על עולם הקומיקס הקולנועי לפניה ואחריה, זה בהחלט שני דברים שונים לגמרי. קצת עצוב שהרומן של נולאן עם באטמן נגמר, אבל גם הוא הוכיח שהוא לא צריך את באטמן כדי לעשות סרטים גאוניים ומעולים. אני מאמין בכריסטופר נולאן, ומחכה בקוצר רוח לפרוייקט הבא שלו. "עלייתו של האביר האפל" אולי לא סרט מושלם, אבל הוא בהחלט סיום ראוי למסע האדיר הזה, ובשבילי הוא סרט השנה.

knight

זהו. אלה היו סרטי השנה שלי. היו לא מעט סרטים טובים השנה, אבל הם לדעתי הטופ שבטופ. מחר נעבור לצד השני של הסקאלה ואסקר את הסרטים הגרועים שהיה לי חוסר-המזל לראות השנה.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: