ביקורת – ג'אנגו ללא מעצורים

סרטים – טוב, לפחות רובם – הם דבר נוסחתי. כל סרט שייך לז'אנר מסויים, ולכל ז'אנר יש את ה"חוקים" שלו, שחלים על רוב הסרטים השייכים לז'אנר הזה. למשל, ברוב הקומדיות הרומנטיות יש בחור שנדלק על בחורה, הם מתאהבים, אחר כך מגיע איזה ריב גדול אבל בסוף אחד מהם – לרוב הבחור – מבין שהוא בכל זאת מאוהב בבחורה, רודף אחריה (כנראה בשדה תעופה) ומצהיר על אהבתו, והם חיים באושר ועושר. בסרט אימה כנראה תראו חבורה של צעירים חרמנים שמגיעים למקום מבודד, מתחילים להיהרג אחד אחרי השני ע"י פסיכופט או איזה יצור על-טבעי, עד שהאחרונה מביניהם (רוב הסיכויים הבתולה) הורגת את הרוצח, והיא חיה…עם טראומה נפשית לנצח, כנראה.
אחת הסיבות שקוונטין טרנטינו הוא אחד הבמאים האהובים עלי הוא שבסרטים שלו אין "חוקים", לא משנה מאיזה ז'אנר הם. מרגע שנכנסתם לסרט שלו, הכל יכול לקרות, ואין לכם מושג למה לצפות. הוא נוטה לקפץ בסרטיו בין דמויות, בין עלילות ולפעמים גם אחורה וקדימה מבחינה כרונולוגית. גם על ההיסטוריה עצמה טרנטינו מצפצף, ובסרטו הקודם, "ממזרים חסרי כבוד", החליט שכמה דברים שקרו במלחמת העולם השנייה נראים לו קצת משעממים אז הוא שכתב אותה מחדש. גם הפעם הוא חוזר אחורה בזמן,  ל 1858 – שלוש שנים לפני מלחמת האזרחים בארה"ב – וגם הפעם כנראה שלא הכל מדוייק מבחינה היסטורית. אבל כמו ב"ממזרים", זה רק עוזר לסרט להיות כיפי ופרוע לחלוטין.
דג'אנגו (סליחה, ג'אנגו. ה"ד" שקטה) הוא עבד שחור. במהלך אחת הפעמים שהוא מובל ממקום אחד לאחר, השיירה שלו נתקלת ברופא השיניים קינג שולץ (כריסטוף וולץ), שרוכש את ג'אנגו. למה דווקא אותו? מסתבר ששולץ עשה הסבת מקצוע מרפואת שיניים לציד ראשים. הוא מחפש את המטרות הנוכחיות שלו – שלושה אחים – וג'אנגו יודע איך הם נראים. השניים מחליטים לשתף פעולה לאחר שהם מגיעים להסכם – ג'אנגו יעזור לשולץ לאתר את האחים, וזה יעזור לעבד לשחרר את אשתו, שנמכרה לאיש לבן, עשיר ואכזרי בשם קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו).

django1

יש הרבה דברים טובים בסרט. כמו כל סרט של טרנטינו, גם "ג'אנגו" מורכב רובו מסצינות דיאלוג, חלקן מגוחכות ומשעשעות וחלקן מורטות עצבים. יש גם אקשן, ולמרות שהוא לא מגיע לרמות הטירוף של "להרוג את ביל", הוא עדיין מוגזם, מהנה ומלא דם. הפסקול של הסרט משתלב בו בצורה נהדרת, והוא נע בין נעימות מערבונים קלאסיות לשירי ראפ קצביים (לפעמים יש גם רימיקסים שלהם). יש פה גם הרבה אזכורים לתרבות הפופ וליצירות אחרות אשר השפיעו על הסרט, וכמה הופעות אורח נחמדות.
הקאסט של הסרט עושה עבודה פנטסטית. כריסטוף וולץ – שחקן אוסטרי שטרנטינו חשף לשאר העולם ב"ממזרים חסרי כבוד" – מגלם גם פה גרמני עם שפה גבוהה ומתנשאת, ומזכיר טיפה את האנס לאנדה שלו מהסרט הנ"ל. דיקפריו, שלרוב מגלם דמויות רציניות, זוכה להתפרע פה כמו שכנראה לא ראיתם אותו מעולם, והוא פשוט תענוג לצפייה. גם סמואל ל. ג'קסון חוזר לשלב פעולה עם טרנטינו, ולמרות שכולם יודעים שהוא באד-אס מאדרפאקר ולמרות שהוא מגלם פה את רב-המשרתים השחור של קנדי, הוא עדיין גונב את ההצגה בכל שוט בו הוא מופיע.
מה שבכל זאת מבאס ב"ג'אנגו" הוא, ובכן, ג'אנגו. טרנטינו הקיף את העבד הראשי שלו בדמויות כה מוקצנות ומגוחכות, שלידן הגיבור של הסרט נראה נורמלי לחלוטין. ג'יימי פוקס עושה פה אחלה עבודה, אבל נראה שהדמות שלו נוצרה רק כדי להניע את העלילה ולגרום לשאר הדמויות להפגש ולתקשר אחת עם השנייה. כמו כן, "ג'אנגו" הוא סרט ארוך. כמה ארוך? כמו "ההוביט" – כשעתיים וארבעים וחמש דקות. האם היה אפשר לקצר אותו? כנראה שכן. אבל בחיי שאם הייתם נותנים לי לבחור, לא הייתי יודע מה להוריד. זה לא שחסרות סצינות חסרות משמעות מבחינה עלילתית, אבל גם הן ממש כיפיות לצפייה.

django2

אז האם כדאי להצטרף למסע הנקמה של "ג'אנגו"? בהחלט כן. עברו שלוש שנים מאז שיצא "ממזרים חסרי כבוד", אבל היה שווה לחכות. הסרט שנון, מצחיק, מגניב ואחד הדברים הכי כיפיים שראיתי בקולנוע בזמן האחרון. השחקנים, הפסקול והדיאלוגים משתלבים כל-כך טוב ביחד, והכל פשוט פרוע ומוקצן לגמרי. וזה נהדר. בעוד שבוע יוצא "לינקולן" של ספילברג, שגם עוסק בעבדות בארה"ב. עדיין לא ראיתי אותו ויכול להיות שגם הוא סרט נהדר, אבל אם הייתם צריכים לראות רק סרט אחד החודש בנושא העבדות, ההימור שלי הוא ש"ג'אנגו" יותר מבדר.
עוד דבר אחרון, שלא ממש מובן לי. כפי שאמרתי, הסרט מתרחש בתקופת העבדות, ולכן תשמעו הרבה את המילה "ניגר", כינוי גנאי לשחורים. כשהסרט יצא בארה"ב, לפני שלושה שבועות, הרבה צופים ומבקרים זעמו על השימוש הרב במילה בסרט. שאלתי היא…למה לעזאזל ציפיתם?! זה. סרט. על. עבדים. שחורים! זו בדיוק התקופה בה השתמשו הרבה במילה "ניגר". ברור לי שגזענות זה אחד הנושאים הכואבים והרציניים ביותר בארה"ב עד היום. אם הסרט היה מתרחש בימינו והיו בו רק אנשים לבנים שפולטים "ניגר" כל רגע אולי היה אפשר להתלונן. אבל מבחינה היסטורית, זה נכון! תחשבו שהיו עושים סרט על מחנות ההשמדה, ואנשים היו כועסים שהיהודים לובשים טלאי צהוב או שיש להם מספר על היד. אולי זה קצת בוטה, אבל זה מה שקרה! טרנטינו נוטה לשנות דברים מבחינה היסטורית פה ושם. אבל אם הוא כבר צודק במשהו, על מה כל המהומה? קצת מוגזם, לדעתי.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: