ביקורת – עלובי החיים

אני אוהב מחזות זמר מגיל צעיר. כבודם של סרטים מונח במקומו, כמובן, אבל יש משהו בלראות את השחקנים ולשמוע את השירים בלייב שגורם לתחושה אחרת לגמרי מלראות את זה מוקרן על מסך. ראיתי כמה וכמה מחזות זמר בחיי, כמו "שיקאגו", "שיער", "מאמא מיה", "סאטרדיי נייט פיבר" ועוד (בראש הוויש-ליסט נמצאים "Wicked" ו "Rock of Ages"). סרטים המבוססים על מחזות זמר, לעומת זאת, לא יצא לי לראות הרבה. יש כאלה שמוצלחים פחות – כמו "מאמא מיה" – וכאלה שיותר, כמו "Rock of Ages" (אין לי למה להשוות, אבל בתור סרט אהבתי אותו). ל"עלובי החיים" באתי כמעט בלי הכנה. הכרתי את השם, זכורה לי במעורפל איזו סדרה ישנה כזו בערוץ 1, אבל חוץ מזה לא ממש ידעתי עליו כלום. ואז הגיע הטריילר, שנורא סקרן אותי, במיוחד עם קאסט שיש בו את יו ג'קמן ואן האת'וויי.
הסרט עוקב אחר ז'אן ולז'אן (ג'קמן), שלאחר גניבת כיכר לחם נידון ל 19 שנים של עבדות בכלא, תחת פיקוחו של מפקח המשטרה האכזר ז'אבר (ראסל קרואו). בתום 19 השנים האלה, ולז'אן משתחרר, אך נחרד לגלות שפשעו ימשיך לרדוף אותו לשארית חייו באמצעות פיסת נייר שאותה הוא מחוייב להראות לכל המבקש. בעקבות מפגש עם בישוף המסכים לארח אותו בביתו ואף מגן עליו מפני המשטרה לאחר שולז'אן גונב ממנו, הוא מחליט להיפטר מהזהות של ז'אן ולז'אן ולהפוך לאדם חדש וטוב יותר.
שמונה שנים לאחר מכן, ולז'אן – שעכשיו נקרא מסייה מדליין – הוא ראש עיר מכובד. הוא פוגש את פונטין (האת'וויי), עובדת במפעל ששלחה את בתה לגדול אצל משפחה אמנת מכיוון שאין לה אמצעים לדאוג לה. ולז'אן מבטיח לה שידאג לבתה ויוצא למצוא אותה. כל זה אפילו לא חצי מהמערכה הראשונה של הסרט. בהמשך יהיו גם בגידות, תגליות, עוד קפיצה בזמן, מהפכות, מוות, משולש אהבה והמון דמעות. ושירה, כמובן. בניגוד לשאר הסרטים שיש בהם שירים – שם השחקנים עושים ליפ-סינק עם פלייבק ברקע – ב"עלובי החיים" השחקנים באמת שרים על הסט. אם הם משתעלים פתאום או עושים צליל אחד שגוי, צריך להתחיל את הטייק מההתחלה.

les mis 1

בסרט יש לא מעט דברים טובים. העיקרית שבהם היא אן האת'וויי, שלמרות זמן המסך המועט שלה מצליחה לגנוב את ההצגה. השיר של פונטין, "I Dreamed a Dream" (שדי מפורסם באופן כללי וקיבל יותר פרסום בגלל איזו אחת, סוזן בויל) מבוצע על ידה באופן מדהים וקורע לב, ואני בהחלט מבין עכשיו למה כל העולם משוכנע שהיא תקבל אוסקר על תפקידה – כי זה יקרה. כמו כן, יש בסרט גם את סשה ברון-כהן והלנה בונהם-קרטר המגלמים את הוריה המאמצים של קוזט, והם משעשעים ביותר (אגב, הם גם שרו והשתתפו ביחד בסרט "סוויני טוד" המעולה, שגם מבוסס על מחזמר). בנוסף אליהם יש עוד שחקנים ושירים נהדרים, שבהחלט מעלים חיוך, למרות הטון הדי מדכא של הסרט.
אבל כמו כל סרט, הוא לא מושלם. דבר אחד די מציק בסרט הוא השירה. אתם מבינים, בניגוד לשאר מחזות הזמר או סרטיהם – לפחות אלה שאני מכיר – כאן השירה לא מפסיקה. כמעט אף פעם. אני בספק אם יש יותר מ 20 שורות בסרט שנאמרות כדיאלוג רגיל. כל שאר הזמן, בין אם זה שתי דמויות שמדברות ביניהן, מחאות של המון זועם או דמות שבוכה על מר גורלה – זה נעשה בשירה. בהתחלה זה נראה נחמד והכל, אבל אחרי זמן מה זה מתחיל לעייף. כל העניין במחזות זמר הוא שיש קצת דיאלוגים בין דמויות ואז שיר, שמשמש כ"מיני-קליימקס" של הקטע הזה. כשהדמויות שרות במשך כל הסרט, יש הרגשה שאין לו ממש נקודת שיא או שפל, אלא שהכל באותה רמה בערך, וזה פוגע במבנה שלו. אני לא זוכר סרט לאחרונה שיצאתי ממנו כה מותש. יכול להיות שלזה גם תרם האורך שלו – כשעתיים וארבעים דקות, כולן בשירה.

les mis 2

עוד בעיה עיקרית היא שני ליהוקים צורמים. הראשון הוא ראסל קרואו בתפקיד ז'אבר. אני בטוח שהכוונות שלו טובות, אבל מה לעשות, לשיר הוא לא ממש יודע. וכשהוא מגלם דמות כמו הנבל הראשי, זה אומר שהוא שר לא מעט. אבל לראסל קרואו אני מוכן עוד לסלוח. יש לו איזו שהיא נוכחות מרשימה, ובחלקים מהסרט הוא עוד נסבל. מי שהרס לי הרבה מהשירים הוא שחקן בשם אדי רדמיין, המגלם את מריוס, מנהיג המהפכה (אל תשאלו אותי על מה) ומושא אהבתה של קוזט המתבגרת. אלוהים ישמור, איזה קול צורם. מזל שהוא נכנס רק במערכה השנייה, אני לא יודע אם הייתי שורד ככה סרט שלם. יש לא מעט שירים שאני בטוח שהייתי אוהב יותר אם הוא לא היה נדחף אליהם. אחרי הסרט נכנסתי לדף ה IMDB של הסרט לראות מי לעזאזל ליהק אותו, ומצאתי משהו די מוזר, אבל לא ממש מפתיע – רדמיין עשה את האודישן שלו טלפונית. כלומר, הוא הקליט את עצמו שר באייפון – באיכות של לכו-תדעו-מה – ועל סמך זה ליהקו אותו. לקח – אם אי פעם תהיו מלהקים, אל תלהקו אנשים על סמך הקלטה באייפון.
אז האם כדאי לראות? בסרט יש דברים טובים יותר ופחות, אבל בסופו של דבר זה תלוי בכם. אם אתם בקטע של מחזות זמר ולראות אנשים בוכים ושרים במשך כמעט שלוש שעות עושה לכם את זה, הסרט מומלץ. אם אתם מחפשים סרט שיש בו שמחה / דיאלוג שלא נאמר בשירה / שאין בו שימוש יתר בקלוז-אפים עצבניים על הדמויות / כל התשובות נכונות – כדאי לוותר. לדעתי הביצוע של האת'וויי לבדו כבר מצדיק את מחיר הכרטיס, אבל אם תחכו לראות אותו בבית לא יקרה כלום. ועכשיו אם תסלחו לי, אני מתחיל בקרוב משמרת של 10 שעות בעבודה, ובא לי לשיר על כמה משעמם יהיה לי.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: