ביקורת – טראנס

כשחושבים על זה, צפייה בסרט היא סוג של היפנוזה סלקטיבית. למשך פרק זמן בין שעה וחצי לשלוש שעות (לפעמים גם יותר אם פיטר ג'קסון מעורב), מי שצופה בסרט סוג של "מתנתק" מהמציאות ועובר לעולם אחר, בדיוני. העולם הזה יכול להיות כל דבר שתבחרו – עתידני, פרה-היסטורי, מודרני, סוריאליסטי. אלא אם כן משהו ממש מטריד אתכם, במשך כל הזמן הזה אתם שקועים לגמרי בעולם האחר הזה, בדמויות שלו, בנופים שלו ובאווירה שלו. ואז פתאום האורות נדלקים וההיפנוזה נגמרת. אתם מתנתקים מהעולם האחר הזה וחוזרים למציאות שלכם, לטוב ולרע, עד הפעם הבאה.
כנראה ששמעתם מתי שהוא את השם דני בויל. גם אם לא, כנראה ששמעתם לפחות על סרט אחד שלו. מה שנפלא בסרטים של דני בויל (לפחות אלה שראיתי) זה שכל אחד מהם שונה לגמרי מהאחר, אבל עדיין נהדר בדרכו שלו. בויל ביים את "טריינספוטינג" הידוע, את סרט הזומבים "28 ימים אחרי", את "נער החידות ממומביי" – שזכה ב 8 אוסקרים – על פי הספר המפורסם ואת "127 שעות" על המקרה האמיתי של מטייל שנלכד בקניון (לא, לא קניון כזה, בטבע!). בויל הוא אמן בלשלב שוטים מדהימים עם מוזיקה נהדרת, וכל סרט שלו הוא חוויה. עכשיו הוא חוזר, הפעם עם "טראנס". (נורא התאפקתי לא לכתוב "המהפנט").
לסיימון יש בעיה. הוא איבד את המפתחות של האוטו. הוא חיפש בכל הבית, בדק בכל בכיס, אפילו הפך כוס (אומרים שזה עוזר) וכלום. מה עושים? הולכים למהפנטת. אולי עם קצת תרפיה אלטרנטיבית הוא ימצא אותם. המהפנטת רק מתחילה לדבר ותוך רגע הוא כבר בטראנס. לאחר מכן הוא חוזר הביתה, ותראו את זה, הוא מוצא את המפתחות! אבל רגע, זה לא באמת עוזר לו. הוא בכלל לא חיפש את המפתחות של האוטו, אלא ציור. ולא סתם ציור, אלא ציור מאוד יקר, שאיש אינו יודע איפה הוא. התשובה נמצאת בתוך הראש של סיימון. בסרט של נולאן, ליאונרדו דיקפריו כבר היה ניגש לעבודה. אבל בסרט של דני בויל, סיימון עובר הפנוט כדי לגלות את מיקום הציור לפני שהפושעים המסוכנים שגם מחפשים אותו יתרגזו. אבל בזמן הטראנס, סיימון יגלה גם דברים אחרים, לא כל-כך נעימים.

trance2

לא סתם הזכרתי את נולאן. "טראנס" הוא כנראה הסרט הכי מבלבל ומיינד-פאקינג שראיתי מאז "התחלה". גם הוא מקפץ בין זמנים ובין רבדים של תת-מודע. אם עד עכשיו היה אפשר לראות השנה סרטים כשהמוח על חצי-כוח, ב"טראנס" צריך להעלות כמה הילוכים. כל כמה זמן מגיע איזה טוויסט או פיסת מידע שמשנה לגמרי את מה שידעתם או חשבתם על הדמויות והמניעים שלהן. אם תנקרו או תצאו לשירותים, אתם עלולים להפסיד משהו חשוב.
כמו שאמרתי קודם, סרטים של דני בויל הם חוויה. אולי ב"טראנס" אין אפקטים גרנדיוזיים כמו ב"התחלה", אבל יש בו לא מעט שוטים יפהפיים, והמוזיקה ברקע משתלבת כל-כך טוב שלפעמים יקח לכם רגע לקלוט שהיא שם. הקאסט הראשי – ג'יימס מקאבוי, וינסנט קאסל ורוזאריו דוסון – עושים עבודה נהדרת. ואולי התעלומה של "טראנס" לא כזאת מתוחכמת, אבל מסופרת בצורה שתשאיר אתכם במתח, לפחות רוב הזמן.
הבעיה מתחילה, כמו בהרבה סרטים, כשבסוף עוצרים רגע וחושבים על העלילה. אחרי שמרכיבים את הפאזל בראש ומבינים מה באמת ראיתם, שמים לב שיש כמה טוויסטים לא ממש נחוצים. לקראת הסוף הסרט נראה כאילו הוא התלהב מאוד מהתחכום של עצמו, והחליט לנסות להיות עוד יותר מתוחכם שלא לצורך. הוא יכול היה להיות סרט הרבה יותר טוב אם היו עושים טיפה יותר פשוט.
למרות זאת, בשורה התחתונה, "טראנס" הוא עוד סרט נהדר של דני בויל. לא הטוב ביותר שלו, אבל הוא עדיין חגיגה לעיניים ואוזניים, שתעשה מהמוח שלכם ביצה מקושקשת, בקטע טוב. אז עזבו אתכם מהיפנוזה ולכו ל"טראנס". יותר זול ויותר כיף.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: