ביקורת – גטסבי הגדול

אוטוטו נגמר השבוע. אנשים חוזרים הביתה כדי להירגע מאירועי הסופ"ש, או יוצאים לבילוי אחרון לפני שמתחיל שבוע חדש. חלקם בטח היו בים, חלק אצל קרובי משפחה, אחרים נפגשו עם חברים וכמה סתם התבטלו להם בבית. אבל לפני 90 שנים, בתחילת שנות העשרים, לכל האנשים – וב"כל האנשים" אני מתכוון לאלה שגרו בניו-יורק – היה בילוי קבוע בסופ"ש: מסיבה בבית של גטסבי. הכל כבר היה שם – הרקדניות, המוזיקה, הקישוטים והאוכל. אפילו לא היה צריך לקבל הזמנה. כל מה שהייתם צריכים לעשות זה פשוט להגיע אל הבית של גטסבי.
מה? מה זאת אומרת, "מי זה גטסבי"? כולם מכירים את גטסבי. הוא המיליארדר שבבעלותו האחוזה בה נערכת המסיבה כל סוף שבוע. אחד האורחים, שהוא סנטור מכובד, יגיד לכם שגטסבי היה אחד הגיבורים של מלחמת העולם הראשונה. אורח אחר, שהוא במקרה מפכ"ל המשטרה, עלול לטעון שהוא היה בעצם מרגל גרמני. ואילו אחד האורחים השיכורים, שהוא סתם מישהו שהיה במקרה בסביבה והגיע בשביל האלכוהול, בכלל חושב שגטסבי הוא רובוט מן העתיד. בקיצור, גטסבי מכיר את כולם, וכולם מכירים את גטסבי. או לפחות, כך הם חושבים. אבל מי הוא באמת גטסבי?
זו השאלה שעליה מנסה לענות ניק קארוויי, סופר זוטר שעובר לניו-יורק במטרה להגשים את החלום האמריקאי. רצה הגורל וניק שוכר את הבית השכן לזה של גטסבי. הוא מנצל את המעבר גם כדי לבקר את בת-דודתו דייזי, שגרה באיזור יחד עם בעלה. לאחר זמן קצר מתברר לניק שגטסבי מתעניין בו בדיוק כפי שהוא מתעניין בגטסבי, וכך חייהם של השניים נקשרים, כשלאט לאט נפרמת התעלומה סביב גטסבי המפורסם והמסתורי.

gatsby1

נתחיל מהדבר הכי בולט – "גטסבי הגדול" הוא כנראה הסרט הכי מרהיב ויזואלית שראיתי השנה עד כה. הכל בו צבעוני, צעקני וגרנדיוזי – התלבושות, הקישוטים, התפאורה, המכוניות. הכל משדר את אווירת שנות ה 20 של הסרט, בהן כולם היו עסוקים בלחגוג, לשמוח ולשתות כמה שיותר. התלת-מימד לא ממש מוסיף לסרט, אך גם לא פוגע בצפייה. בין אם תצפו בו כך או כך, הוא כנראה עדיין יהיה תענוג לעיניים.
מתחת לכל האקסטרוגנזה הזאת יש סיפור די בסיסי של כמה מערכות יחסים המשתלבות זו בזו, אך הוא עדיין מצליח לשמור על עניין. טובי מגווייר  – שחקן שאני לא מחבב במיוחד – די מעצבן, אבל נסבל. מזל שרוב הזמן הספוטלייט הוא על גטסבי של לאונרדו דיקפריו, שנראה כאילו התפקיד הוכן למענו. הוא מגלם בצורה נפלאה את כל הצדדים של גטסבי, בין אם זה המיליארדר המסתורי או האיש שמחזר אחרי בחורה כמו ילד בבית-ספר. גם קארי מוליגן וג'ואל אדג'רטון – בתפקידים של דייזי ובעלה – נותנים הופעות מרשימות ביותר.
למרות כל אווירת שנות ה 20 של הסרט, הוא בכל זאת נשאר עכשווי בתחום אחד – המוזיקה. פה ושם יש איזה שיר טוונטיז אותנטי באיזה מועדון, אבל רוב הפסקול מורכב מאמנים מודרניים ידועים כמו לנה דל ריי, ג'ק ווייט ועוד. השילוב הזה עלול להישמע קצת ביזארי, אבל הראפ של ג'יי-זי דווקא משתלב טוב מאוד עם הנופים של ניו-יורק לפני 90 שנה. כמו כן, יש כמה קאברים מוצלחים לשירים מוכרים.
הבעיה העיקרית שהייתה לי עם "גטסבי הגדול" היא האקט האחרון שלו. בלי לחשוף כלום, אגיד שהסרט עושה עבודה טובה בלהכין את הבמה לקליימקס שלו, אך כשזה מגיע, הוא לא יותר מסביר. ועדיין, הייתי יכול לחיות עם זה, אבל גם אחריו הסרט ממשיך עוד קצת. ההמשך הזה לדעתי קצת מיותר, אך הוא חשוב עלילתית וגם כלול בספר המפורסם שעליו מבוסס הסרט.
לסיכום, זה אולי לא סרט מושלם, אבל הוא בהחלט חווייה ויזואלית, וגם העלילה הדי מוכרת שלו עובדת הודות למשחק נהדר של כל הקאסט (טוב, כמעט כולם). לא ממש הבנתי מהסרט איך הספר עליו הוא מבוסס קיבל את המוניטין שלו, אבל אם יש לכם שעתיים וחצי פנויות, מומלץ ללכת ולפתור את התעלומה סביב גטסבי הגדול.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: