ביקורת – פסיפיק רים

לא מזמן חגג הסרט "פארק היורה" 20 שנות קיום. לכבוד המאורע הוחלט להוציא אותו שוב לאקרנים, הפעם בגרסה תלת-מימדית. עד היום לא הלכתי לאף אחת מההוצאות המחודשות האלה בתלת-מימד (כמו "מלך האריות", "מפלצות בע"מ" וכו') כי אני לא מת על הגימיק הזה. סתם לשלם יותר כדי לראות משהו שכבר ראית עם אפקט שלא תורם כלום. אבל באותו שבוע לא היה משהו ממש מעניין לראות וגם מעולם לא ראיתי את "פארק היורה", אז החלטתי לתת לו צ'אנס. ואתם יודעים מה? מאוד נהניתי, בעיקר מהחצי השני של הסרט. החצי הראשון גם נחמד, אבל די יבש מבחינת דינוזאורים, והרי בשביל זה באנו, לא? עוברת כמעט שעה עד סצינת האקשן הראשונה המערבת טי-רקס. עד אז יש לא מעט אקספוזיציה ודחיסה של כל מיני קווי עלילה (שחלקם לא הולכים לשום מקום). אחרי הצפייה חשבתי "האם דבר כזה היה עובד גם בסרטים שיוצאים היום"? כנראה שלא.
פתיל הסבלנות של הקהל בהחלט התקצר ב 20 השנים האחרונות, והאולפנים מודעים לכך. אם אנחנו מגיעים לסרט שנראה כמו סרט דרמה, כנראה שלא נצפה לאקשן. אבל אם אנחנו מגיעים לסרט שנראה כמו סרט אקשן, אנחנו מצפים לאקשן, והרבה (יש גם אנשים שתבעו על זה). לכן, כש"פסיפיק רים" מתחיל, הוא מתחיל בגדול, פשוטו כמשמעו. יכלו לספר לנו בהרחבה על איך המפלצות הגיעו לכדור הארץ, מאיזה מימד, למה דווקא לכאן ומי חשב על לבנות רובוטים כדי להיאבק בהן. במקום זה, הכל מוסבר במונטאז' קצר של מקבץ מבזקי חדשות, מה שגורם לסרט להיראות כמו פרק סיום של איזו סדרה. בפרקים הקודמים: הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ זזו, נבקע שער בין-מימדי בקרקעית האוקיינוס השקט, דרך השער הגיעו מפלצות שזרעו הרס וחורבן, אומות העולם התאחדו נגד האויב המשותף ובנו רובוטים ענקיים כדי להחזיר מלחמה. יאללה, בלאגן!
האקשן של "פסיפיק רים" כל-כך טוב כי הוא מצליח להיות גם אינטימי וגם גרנדיוזי. מצד אחד, הרבה מהאגרופים שהרובוטים – המכונים בסרט "ייגר", צייד בגרמנית – נותנים או הצלפות הזנב שהמפלצות – המכונות "קאיג'ו", מפלצת ביפנית – מנחיתות מקבלים קלוז-אפ ואפקט קולי תואם שגורם להם להדהד באולם וכמעט להיות מורגש פיזית אצל הצופה. מצד שני, כשמפלצת במשקל 3,000 טון נזרקת ע"י רובוט באמצע הונג-קונג, היא מוחקת 20 בלוקים תוך שנייה. אם תהיתם כמה גדולים הרובוטים האלה, דמיינו רגע את קינג קונג כשעל הכתפיים שלו עומד אופטימוס פריים והוא מחזיק את המגה-זורד מ"פאוור ריינג'רס". הגובה של שלושתם ביחד מגיע לברך של הייגר. זה מודגם הכי טוב בסרט בקטע המפורסם מהטריילר בו אחד הייגרים חובט בקאיג'ו עם אוניית משא כאילו הייתה מחבט בייסבול. ולראות את זה על מסך גדול זה פשוט ענק.
רק כדי לוודא שלא נשתעמם מהקרבות (כאילו שזה אפשרי), כל הייגרים שונים זה מזה, וכך גם הקאיג'ו. לצערי, לא רואים הרבה רובוטים או מפלצות (לפחות לא בכמות שהייתי רוצה), אבל בין אלה שכן רואים קל להבדיל. גם אם לא תראו את ההבדלים החיצוניים של הייגרים, הם מזוהים לפי המפעילים שלהם. יש את הייגר של הגיבור, הייגר של הרוסים, הייגר של הסינים וכו'. עם הקאיג'ו נעשתה עבודה טובה יותר – כל אחד מהם הוא גרסה מפלצתית ועצומה של איזו שהיא חיה. בסרט גם ממיינים אותן לפי דרגות, אבל לדעתי זה לא ממש משנה כי בסופו של יום מפלצת ענקית היא מפלצת ענקית.

rim

בין לבין קרבות הייגר / קאיג'ו יש גם את הצד הפחות טוב של הסרט – העלילה שלו. כל דמות אנושית בסרט היא קלישאה מהלכת שגם פולטת קלישאות. גיבור הסרט איבד את אחיו בקרב ומאז החליט לא להכנס יותר לייגר, עד שמוצא אותו איזה גנרל שאומר לו שהוא מגייס אנשים לאיזה בסיס בהונג-קונג ואף אחד אחר בעולם כנראה לא טוב כמוהו עם ייגרים. ובבסיס הזה גם יש בחורה עם עבר מסתורי שרוצה מאוד להפעיל ייגר אבל הגנרל לא מרשה כי יש לו איזה קשר איתה. ויש גם את הדושבאג שלא אוהב את הגיבור כי…ככה. טוב, הבנתם כבר לאן זה הולך, נכון? ראיתם כבר כל דמות וכל דבר בעלילה הזאת בלא מעט סרטים ולא צריך להיות בגובה של ייגר כדי לראות מה עומד לקרות שעה לפני שזה קורה. זה כנראה מה שהכי הפריע לי בסרט – הוא מלא מדי בקישוטים האלה שנקראים בני-אדם ופחות מדי בלובסטרים בגובה של פירמידה שמקבלים עקירות שיניים בחינם מרובוטים.
יש עוד דברים מעצבנים בסרט, כמו העובדה שהעלילה שלו, חוץ מלהיות קלישאתית, גם מופרכת. הגיוס הזה שמוזכר למעלה הוא בעצם הקרב האחרון של הייגרים. למה? כי בני האדם החליטו להפסיק לממן רובוטים קטלניים שיודעים להרוג את הקאיג'ו בשביל תכנית הרבה יותר טובה – לבנות קיר ענק מסביב לחופים! רגע, קיר? קיר?! אתם באמת מצפים שקיר יעצור משהו בגובה של פירמידה ובמשקל 3,000 טון? ומה אם תגיע מפלצת שיודעת לעוף? מה תעשו אז, הא? חוץ מהרעיון ה"מופלא" הזה, גם הקרב הסופי של הסרט די מאכזב, והרבה פחות טוב מהאחד שמתרחש באמצע שלו.
אבל עזבו אתכם מכל זה. הקרבות בסרט לבדם מצדיקים את מחיר הכרטיס. חוץ מזה, יש גם את צ'ארלי דיי ("איך להפטר מהבוס") בתור מדען מטורף ואת רון פרלמן ("הלבוי") בהופעה משעשעת יותר. כמו כן, את השורות שמלוות את כל ההכנות של הרובוטים מדבבת אלן מקליין, שמוכרת בעיקר כגלאדוס לכל מי ששיחק ב"פורטל" המעולה. שם היא קצת פחות מרשעת וסרקסטית, אבל עדיין נחמד מאוד לשמוע את הלא-מעט שורות שיש לה. ולמרות שקרבות רובוטים ומפלצות זה עסק רציני (ומגניב לגמרי), יש גם כמה בדיחות טובות פה ושם.
באמת שאני מקנא בבמאי גיירמו דל-טורו ("הלבוי", "המבוך של פאן"). זה נראה כאילו נתנו לו כ- 200 מיליון דולר כדי להגשים פנטזיית ילדות, וזה בדיוק מה שהוא עשה. חבל שבלכתוב בני-אדם הוא קצת פחות טוב, אבל זה לא מונע מ"פסיפיק רים" להיות אחד הסרטים המגניבים והכיפיים ביותר של הקיץ. כי לפעמים לא צריך גיבורי-על או להתבסס על משהו קיים. צריך רק מפלצות ורובוטים.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: