ביקורות – דון ג'ון, קארי וכח משיכה

שלום לכם. עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון שלי פה. כמו שאמרתי אני בחופשה בארה"ב אז יש לי דברים קצת יותר טובים לעשות מלכתוב ביקורות. אבל עכשיו אני תקוע על אוטובוס ל 9 שעות הקרובות פלוס-מינוס, אז למה לא? מאז שהגעתי לפה ראיתי 3 סרטים, אז כדי להשלים פערים אסקר פה את שלושתם.
"דון ג'ון"
בתור אחד שמאוד אוהב את ג'וזף גורדון-לוויט (שמטעמי נוחות יכונה 'ג'ג"ל' מכאן והלאה) מאוד ציפיתי לסרט הזה. ג'ג"ל הוא שחקן מוכשר ביותר שיודע לבחור את התפקידים שלו, ובין תפקיד לתפקיד הוא גם מופיע, רוקד, שר ומפעיל את האתר HitRecord, פרוייקט ענקי של יצירות מכל התחומים שפתוח לאנשים בכל העולם. כאילו שזו לא מספיק תעסוקה בשביל עשרה אנשים, לפני זמן מה הוא החליט שבא לו גם לכתוב ולביים סרט משלו. כן, בזמן שאתם מלהטטים כדורים בחוג ג'אגלינג, הוא מלהטט תחומי עיסוק.
גם בתוך התחומי עיסוק האלה הוא יודע לגוון. אף תפקיד של ג'ג"ל לא דומה לאחר. הוא גילם תלמיד תיכון, רומנטיקן, חולה סרטן, שודד חלומות, שוטר, רוצח של נוסעים בזמן ועוד. מכל החוויות האלה הוא כנראה צבר ידע בלא מעט נושאים, והיו לו לא מעט אפשרויות לבחור כנושא של סרטו הראשון. כמובן שהוא בחר דבר לא צפוי – סרט רומנטי עם טוויסט של 18+. כן, יש בסרט גבר ואישה שמתאהבים אבל הצלע השלישית שמפריעה להם היא לא האהוב שלה מהתיכון שחוזר לחייה או הידידה שאוהבת אותו בסתר. המכשול של הגיבור שלנו למצוא אהבה הוא פורנו. את זה שהרבה אנשים צופים בפורנו כולם יודעים. זה לא טאבו בהוליווד – לפני שנתיים יצא "בושה" הנהדר של סטיב מקווין, שם מייקל פאסבנדר גילם מכור לסקס – אבל אין הרבה סרטים על הנושא, בטח שלא עם כוכבים הוליוודים שכולם אוהבים.

Don-Jon-1

למי שדואג, הסרט הזה הרבה יותר קליל ומבדר מ"בושה". בתפקיד הראשי נמצא, כמובן, ג'ג"ל (כי אם בין ה 1,001 עיסוקים שלך אתה מוצא זמן לעשות סרט אז למה לא לככב בו גם על הדרך) שמגלם את ג'ון, ערס יפיוף מניו-ג'רזי. במבט ראשון חייו נראים שגרתיים למדי – ביום הוא מנקה את הדירה שלו, נפגש עם המשפחה, הולך לכנסייה להתוודות על חטאיו ואז בלילה יוצא ליצור עוד חטאים, כשכל ערב הוא גומר עם בחורה אחרת לצידו. זה כנראה היה מספק כל בחור נורמלי, אבל לג'ון יש בעיה – הוא מכור לפורנו. למעשה, הוא צופה בכל-כך הרבה פורנו שהוא בנה לעצמו פנטזיות סקס שלא מתממשות בחיים האמיתיים, ולכן הוא מוצא יותר עונג עם הבחורות המפוקסלות מאשר עם אלה שהוא פוגש במועדון.
אבל כמובן הכל משתנה כשלתמונה נכנסת ה-בחורה. וזו לא סתם בחורה, אלא ברברה, הידועה גם כסקרלט ג'והנסון. ברברה היא גם פרחה ניו-ג'רזית טיפוסית, וגם לה יש את הפנטזיות שלה, שקצת שונות מאלה של ג'ון – היא בחורה שגדלה על סרטים רומנטיים קלישאתיים, וחושבת שהגבר המושלם הוא מצד אחד מאצ'ואיסט ומצד שני זה שמפלס את דרכו דרך מערך האבטחה הכושל של שדה התעופה כדי להגיד לך בעיניים דומעות שאת משלימה אותו רגע לפני שאת עולה למטוס. וכך נוצר משולש האהבה המוזר הזה של גבר, אישה ואלפי נשים וירטואליות.
ג'ג"ל וג'והנסון מספקים את הסחורה כצפוי, ויש איתם גם עוד שחקנים מוכרים לא פחות כמו טוני דנצה וג'וליאן מור, שגם נותנים הופעות מרשימות. התסריט והבימוי של ג'ג"ל בהחלט בולטים לטובה – הרבה מהסרט הוא השגרה החוזרת של עצמה של ג'ון, בסגנון של "לקום אתמול בבוקר" – אותו דבר, אבל שונה כל פעם. יש לו גם חסרונות – בתור סרט שאחד הנקודות בו הוא השוואה בין הפנטזיות שלו לשלה, הוא לא נוגע בנושא מספיק כמו שהייתם רוצים. כמו כן, המערכה האחרונה קצת משנה את הטון ונראית די פתאומית, אבל הסרט עדין מצליח להיות מבדר, כנה ומצחיק. אם ככה נראה סרטו הראשון אני בהחלט מצפה לפרוייקטים הבאים של ג'ג"ל, שמוסיף עוד כשרונות לאוסף שלו בזמן שיש אנשים בעולם בלי כישרון אחד. תחלוק קצת, בן-אדם.
"קארי"
לא בדקתי את העניין לעומק, אבל נראה לי שאלה לא גיבורי-על או מותחנים שמקבלים הכי הרבה ריבוטים ורימייקים. לא, לא, מה שהוליווד אוהבת למחזר הכי הרבה זה סרטי אימה. זה כאילו הם מפחדים שהסרטים האלה יתיישנו ולא יפחידו את הדור הנוכחי, אז צריך לעשות אותם שוב ולהוסיף דברים, בין אם זה יותר תקציב לאפקטים, יותר דם או יותר סמארטפונים. והאמת, רוב הרימייקים האלה מבישים למדי. אם הייתי מהתסריטאים של "יום שישי ה 13" או "סיוט ברחוב אלם" הייתי מתרחק כמה שיותר ממחנות ביער ושותה הרבה רדבול.  בעוד המקוריים עשו סיוטים לאנשים מבוגרים, אני בספק שאחותי בת ה 10 הייתה נבהלת ולו פעם אחת מהגרסאות החדשות. מדי פעם מגיע איזה רימייק שמצדיק את קיומו – כמו "מוות רצחני" שיצא השנה או "ליל האימה" מ 2011 – אבל רובם בעיקר מעוררים געגועים לאייטיז.
גם "קארי" נכנס לקבוצה האחרונה. הסרט מבוסס על הספר הראשון שפרסם סופר המתח הידוע סטיבן קינג. במרכז העלילה ניצבת קארי, ילדה עם חיים לא קלים. כשהיא בבית-ספר כולם צוחקים ומקניטים אותה, וכשהיא בבית אמה הדתית האדוקה מתעללת בה. קצת לפני סוף שנת הלימודים היא מגלה שהיא מסוגלת להזיז דברים בכוח המחשבה, מה שמוביל לנשף סיום בלתי-נשכח. את הסרט הראשון ביים בריאן דה פאלמה בשנת 1976, והוא נחשב לקלאסיקת אימה. למרות שאני חובב סרטי אימה יצא לי לראות אותו רק לא מזמן, ואני מבין למה. זה סרט נהדר, בעיקר בזכות ההופעה המעולה של סיסי ספייסק בתפקיד הראשי.

CARRIE-IMAGE01

ועכשיו, כמעט 40 שנה אחרי שיצא, הוחלט לעשות לו רימייק. אחרי שצופים בסרט השאלה הכי גדולה היא "למה?". למה היה צריך לעשות לו רימייק? הוא לא הביא איזה טוויסט חדש לעלילה או נתן לסרט פרשנות אחרת. חוץ ממודרניזציה – סמארטפונים ויוטיוב וכו' – וקטע חדש פה ושם, זה בדיוק אותו סרט. אם צפיתם במקור, באמת שאין טעם להוציא כסף על הסרט הזה, הוא לא מחדש כלום.
לא רק שהוא מיותר, הוא גם גרוע יותר. את קארי מגלמת כאן קלואי מורץ, ולמרות שהיא רגילה לדם – בין אם זה מ"קיק אס" או "תן לי להכנס" – היא לא מצליחה להכנס לנעליים של ספייסק. גם פה יש את ג'וליאן מור, בתפקיד אמה של קארי, שנותנת הופעה טובה אבל לא משהו מיוחד. אבל מה שהרימייק כנראה מפספס הכי הרבה זה את הקצב של המקור, הבילד-אפ שלו, שגורם לצופה להזדהות עם קארי, דבר חיוני ביותר בשביל המערכה האחרונה של הסרט. אם אין את זה, אז כל הטעם די הולך לאיבוד, ובסוף נשארנו עם סרט לא מפחיד ולא מחדש. אם יש לכם חשק לסרט עם קלואי מורץ והרבה דם, צפו שוב ב"קיק אס".
"כח משיכה"
"Overrated – מוערך יותר מדי, שמיוחסת לו חשיבות מופרזת" (מורפיקס). לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מחשיב כ"אובר-רייטד" – סרטים, ספרים, מאכלים. הדברים האלה שכל העולם ואשתו מתלהבים מהם ורק אתם מושכים בכתפיים ולא מבינים על מה כל ההתלהבות ומה כולם רואים פה שאתם מפספסים. יש לי מערכת יחסים כזאת עם אלפונסו קוארון. הוא ביים כמה סרטים, ביניהם הסרט המקסיקני "ואת אמא שלך גם" ואת "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". הסרט האחרון שביים היה "הילדים של מחר". הורעפו על הסרט הזה שבחים מפה ועד החלל, וכל מי שראה אותו התלהב לפחות מדבר אחד – בניית העולם, האווירה, הצילום. אז ישבתי וראיתי את "הילדים של מחר", וכשעלו הקרדיטים חשבתי "מה הם רוצים?". זה אכן היה סרט טוב והצילום אכן היה מרשים, אבל שום רגע לא הרגשתי "וואו" או התרשמתי ממשהו יותר מבסרטים אחרים.
שבע שנים וקצת לאחר מכן התחיל הקידום של "כח משיכה", וגם עליו השבחים לא איחרו לבוא. "הסרט הטוב של השנה", "סרט החלל הכי טוב אי פעם", "חובה לראות" וכו'. הפעם הגעתי עם יותר זהירות. איך הולך הביטוי? Fool me once… פעם שעברה כולם התלהבו מקוארון הזה ובסוף התאכזבתי. בנוסף, הפעם בתפקיד הראשי נמצאת סנדרה בולוק, שחקנית מעצבנת למדי. נראה לי שעוד סבלתי אותה ב"ספיד" – אולי כי הייתי צעיר – אבל מאז היא נהייתה מעצבנת ולא עשתה שום תפקיד מרשים או מצחיק או מרגש…כלום. כנראה הדבר הכי מעניין בה הוא שהיא הצליחה לזכות גם בראזי וגם באוסקר באותה שנה. כלומר, אמרו לה "את שחקנית אדירה, אבל גם המיץ של הזבל (או פטל)". למזלי הובטח שג'ורג' קלוני גם מגיע. עדיין לא קרה לי שלא אהבתי את ג'ורג' קלוני. אז הנחתי שגם אם הסרט לא יעמוד בהייפ שעושים לו שוב וסנדרה בולוק תהיה מעצבנת כהרגלה, לפחות יש אותו.
בולוק & קלוני (בולוקלוני? נשמע כמו פסטה..) מגלמים שני אסטרונאוטים. לפני שתספיקו להגיד "זה צעד קטן לאדם" כבר יש פה קלישאה מוכרת – קלוני, כמובן, במשימת החלל האחרונה שלו לפני הפרישה. בולוק, לעומתו, בראשונה שלה. השניים מרחפים להם בחלל ומתקנים לוויינים משובשים, כדי שאתם תוכלו לראות בתים של אנשים ב"גוגל מפות". באותו יום גורלי נודע לשניים שאחד מהלוויינים שנמצא בחלל נפגע, ורסיסי ההריסות שלו מרחפות לכיוונם במהירות מסוכנת. לאחר תאונה הם מתנתקים מהמעבורת וגם זה מזו, וכך מתחיל המסע שלהם לנסות לשרוד ולחזור לכדור הארץ.

gravity

נתחיל מהדברים הטובים. בניגוד ל"ילדים של מחר", הפעם דווקא כן התלהבתי מהצילום. קוארון אוהב לצלם שוטים ארוכים מאוד של טייק אחד. כלומר, אין מעבר בין מצלמות, אלא מצלמה אחת שזזה בתנועה ארוכה. סגנון הצילום הזה, האפקטים המעולים והמוזיקה המלחיצה הופכים את "כח משיכה" לאחד הסרטים הטובים של השנה מבחינה טכנית, אולי אפילו הכי טוב. אם הוא יהיה מועמד לאוסקר על כל אחד מהאספקטים האלה, לא תשמעו אותי מתלונן.
אבל כשזה מגיע לתסריט או משחק, אין פה משהו יוצא דופן. קלוני משעשע ושרמנטי והרגלו. אני מודה שבולוק נסבלת פה יותר מהרגיל, אבל אם היא אכן תקבל מועמדות לאוסקר על תפקידה פה כמו שהרבה צופים, תרשו לי להגיד מעכשיו שזה בולשיט מוחלט. יש לא מעט שחקניות שכנראה היו עושות עבודה טובה יותר, ובכלל, זה לא תפקיד כזה עמוק. רוב הזמן היא מרחפת בחלל בפאניקה ומתנשמת בכבדות. אם על זה מקבלים אוסקר, אז הסטנדרטים של הוליווד בהחלט ירדו. לסיכום, אם אתם רוצים לראות סרט מרהיב מבחינה ויזואלית ומוזיקלית, לכו ל"כח משיכה" (עדיף באיימקס ובתלת-מימד. כן, כן, זה מוצדק הפעם), אבל אל תצפו למשהו מעבר לזה.
חוץ מקלוני ובולוק יש בסרט גם את ג'וליאן מ…אה רגע, לא. ג'וליאן מור לא פה הפעם. אוף, כמעט הייתה לנו שלישיה. אבל היא הייתה ב"ילדים של מחר"! אז…זה משהו.
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: