קטגוריה: ביקורות

ביקורת – רובוקופ

ניחוש – ב 2016/17 יצא רימייק ל"גברים בחלל". או אולי ל"זיכרון גורלי". על סמך מה אני אומר את זה? אלה סרטים של הבמאי פול ורהובן, וככל הנראה התחיל עכשיו איזה שהוא טרנד לעשות רימייקים לסרטים שלו. ב 2012 קיבלנו את "זיכרון גורלי" ועכשיו הגיע "רובוקופ", שניהם מאותה חברת הפקה ("קולומביה"). אני לא יודע למה פתאום התחשק להם לעשות רימייקים לסרטים של ורהובן – כנראה מאותה סיבה שלאולפנים מתחשק פתאום לעשות רימייק לכל סרט – אבל לא תשמעו אותי מתלונן. מבחינת איכות, כנראה כל רימייק שיעשו לסרטים האלה הוא שיפור. יש כאלה שחושבים ש"זיכרון גורלי" המקורי הוא טוב, יש כאלה שחושבים שהוא כל-כך-רע-שהוא-טוב. אני חושב שהוא איום ונורא ולא טוב בשום צורה. הרימייק בתור עצמו הוא לא יותר מסרט נחמד, אבל לעומת המקור הוא חתיכת שיפור רציני מכל בחינה.
לכן, כששמעתי שיוצא "רובוקופ" חדש, התעניינתי לראות את המקורי (שנראה לי שראיתי בתור ילד) אבל גם חששתי. בכל זאת, זה גם פול ורהובן. מסתבר ש"רובוקופ" המקורי לא גרוע כמו "זיכרון גורלי", אבל עדיין לא מעניין בעליל. ותכלס, קשה לי לקחת ברצינות סרט שהנבל בו הוא רד פורמן מ"שנות ה 70". ציפיתי כל רגע שיראו אותו קורא עיתון וממציא דרך חדשה להעליב את הבן שלו, אריק. כשהחל הקידום של הסרט החדש, קיבלתי תחושה שהוא יהיה כמו הרימייק של "זיכרון גורלי" – סרט נחמד בפני עצמו אבל שיפור ביחס למקור. ודי צדקתי.
בעתיד הלא-כל-כך-רחוק, ארגון בשם "אומניקורפ" מספק רובוטים קרביים לכל מדינה בעולם כדי שיעזרו לשמור על החוק וסדר. זאת אומרת, לכל מדינה בעולם חוץ מארה"ב עצמה, בה פוחדים לתת החלטות מוסריות למכונות (וכל המדינות האחרות הסכימו לזה כי…? לא ברור). ב"אומניקורפ" חושבים על פתרון – ליצור שילוב בין אדם למכונה. משהו שיהיה גם מתקדם מבחינה טכנולוגית אך גם יוכל להרגיש דברים כמו חמלה ואנושיות. כאן נכנס לתמונה אלכס מרפי, שוטר ואיש משפחה, שנפצע אנושות לאחר פיצוץ מטען חבלה ברכבו. במקום שיהיה משותק לשארית חייו, "אומניקורפ" לוקחים את מה שנשאר ממרפי והופכים אותו ל"רובוקופ" – רובוט משוכלל שפועל בשירות המשטרה.

robo

הדבר שדי הצטערתי לראות ב"זיכרון גורלי" – גם המקורי וגם הרימייק – הוא שהרעיון שבבסיסו די עמוק ומורכב, וכנראה שבמאי כמו כריסטופר נולאן היה עושה ממנו מטעמים. אבל הסרטים האלה בקושי מגרדים את השטח של הפן הפילוסופי של הרעיון הזה ומעדיפים להתמקד באקשן ויריות. אין בזה משהו רע, אבל לא חסרים סרטים עם תירוצים פשוטים יותר לאקשן, וזה הרגיש קצת כמו בזבוז של פוטנציאל. ב"רובוקופ" החדש יש אקשן, אבל פחות בצורה ניכרת מאשר ב"זיכרון גורלי". במקום זאת מתמקדים כאן יותר בדילמות המוסריות של האירועים ובפוליטיקה שלהם, כשמצד אחד יש חמדנות ו"פטריוטיזם" ומנגד הצד היותר הומני. כלומר, מי שבא בשביל אקשן כנראה לא יצא מאוכזב, אבל זה בהחלט לא "סרט אקשן".
הדבר שהכי שעשע אותי בסרט הזה הוא שזיהיתי בערך כל שחקן חוץ מהשחקן הראשי, ג'ואל קינמן. נראה שהתפקיד הכי בולט שלו היה בסדרה "The Killing", שלא יצא לי לראות. אבל זה לא ממש משנה כי כמו ב"דרד" – עוד רימייק מ 2012 על שוטר בעיר עתידנית – רוב הזמן החלק הגלוי היחיד של מר קינמן הוא הפה שלו (שמשום מה אף אחד מהרעים לא חושב לירות לכיוונו פעם אחת). חוץ ממנו יש פה גם את גארי אולדמן, מייקל קיטון, סמואל ל. ג'קסון ועוד. יש כמה קריצות לסרט המקורי, אבל חוץ מכמה פרטי מסגרת הוא די שונה ממנו.
לסיכום, "רובוקופ" הוא סרט נחמד. לפעמים הוא מרגיש קצת איטי, אך הוא מצליח די טוב גם לספק אקשן וגם קצת משהו לחשוב עליו. אין פה שום דבר חדשני או יוצא דופן, אבל הוא מעביר שעתיים בכיף. נתראה בורהובן הבא.

ביקורת – הזאב מוול סטריט

הרבה סרטים אוהבים להתהדר בפוסטרים שלהם בשורה "מבוסס על אירועים אמיתיים" או הטיה כל שהיא של המשפט. אם עד לא מזמן זה היה רק בסרטים שהיו באמת מבוססים על אירועים אמיתיים, היום כל פוסטר של סרט אימה שני שיוצא טוען שהוא מבוסס על סיפור אמיתי.  ברוב המקרים זה כמובן שטויות וה"ביסוס" היחיד הוא שלדמויות יש את אותו שם של האנשים שטענו שרוחות הזיזו להם דברים בבית באמצע הלילה או שדינגו אכל להם את התינוק. ובכנות, אני גם לא יודע למה התחיל הטרנד הזה. למשוך קהל? הרי זה לא שמישהו באמת מאמין לזה, ואנשים הולכים גם לסרטי אימה שהתרחשו רק בראש של התסריטאי. הגרסה הכי כנה ומשעשעת של המשפט שראיתי לאחרונה נמצאת בתחילת הסרט "חלום אמריקאי" שמציג עכשיו באקרנים, והיא "חלק מהדברים האלה באמת קרו".
"הזאב מוול סטריט" מבוסס על אירועים אמיתיים. אבל באמת, לא כמו כל סרטי האימה האלה. ואני אגיד את זה שוב, כי אחרי שתראו אותו, אולי תתקשו להאמין לזה – "הזאב מוול סטריט" מבוסס על אירועים אמיתיים. מכירים את הסיפורים האלה שנשמעים כל-כך מופרכים וקיצוניים שאלמלא היו להם הוכחות הייתם בטוחים שהם הומצאו? זה אחד מהם. הגיבור של הסרט, שאותו מגלם לאונרדו דיקפריו, הוא ג'ורדן בלפורט – איש אמיתי, שעדיין חי וקיים, ואם לשפוט לפי הסרט, העובדה הזאת היא נס רפואי. בלפורט היה ברוקר בניו-יורק בשנות התשעים, וניהל חיים פרועים ביותר. את החיים האלה הוא תיעד בספר שנקרא "הזאב מוול סטריט" שיצא לאור בשנת 2007. דיקפריו רכש את הזכויות להסרטת הספר, עליהן היה צריך להיאבק מול אחד בראד פיט. בעזרת הבמאי מרטין סקורסזה – שכבר עבד עם דיקפריו מספר פעמים – הוא הביא למסך הגדול את "הזאב מוול סטריט", אחד הסרטים הכי קיצוניים, ביזארים ושפלים מבחינה מוסרית שתראו.
בלפורט של דיקפריו הוא מניאק, ולא סתם מניאק, אלא מניאק עשיר. והוא לא מתבייש בזה לרגע אחד. ההפך, הוא מאוד עסוק בלדחוף את העושר שלו בפרצוף שלכם. הוא יוצא לעבודה כל יום מהאחוזה הענקית שלו, הולך למשרד שלו בוול סטריט שם עשרות אנשים עובדים חצי יום ובשאר הזמן עסוקים בקיום אורגיות ולקיחת סמים מכל הסוגים. כמובן שגם מדי פעם הוא יוצא לנופש ביאכטה הפרטית שלו שאורכה 200 מטר ומגיעה עם מנחת מסוקים ודוגמניות לארח לו חברה. מה שהופך אותו לעוד יותר מניאק זה שאין לו באמת סיבה להיות מניאק – הוא לא חווה איזו טרגדיה בילדות (לפחות לא שמספרים עליה) ולא פוטר מאיזו משרה בכירה בבושת פנים ונשבע לנקום בעולם הקפיטליסטי. הוא התחיל מאפס, עלה לאט לאט בסולם הפיננסי של מכירת מניות – בעיקר בזכות חרטוטים אינסופיים לאנשים בטלפון – עד שהתעשר, ואז התחיל לעשות מה שבראש שלו. למה? כי הוא יכול.

wolf1

עם זאת, למרות כמה שבלפורט מניאק ושפל, זה פשוט תענוג לצפות בו, והסיבה לכך היא לאונרדו דיקפריו. לפני כמעט שנה בדיוק הגיע לאקרנים פה הסרט "ג'אנגו ללא מעצורים". אחרי שורה של תפקידים רציניים בסרטים כמו "שאטר איילנד" או "התחלה", דיקפריו גילם ב"ג'אנגו" בעל אחוזה עשיר שנהנה להריע בקרבות של עבדים ולצרוח באקראיות. זה בהחלט היה שינוי מרענן וכיפי לצפייה, וכנראה גם דיקפריו חשב כך כי לאחר מכן עשה עוד סרט בו גילם אדם עשיר וראוותן, אבל מסיבות אחרות ("גטסבי הגדול"). כעת הוא מגלם כנראה את הדמות הכי קיצונית שלו עד כה, והוא עושה זאת באופן כה נפלא שאי אפשר שלא לאהוב אותו, למרות שכל הזמן מראים לנו כמה הוא ממזר. עד היום דיקפריו היה מועמד ל 3 אוסקרים, אך כל פעם יצא בידיים ריקות. לדעתי הגיע הזמן לתת לו פסלון, כי אולי הוא יעשה עוד תפקידים טובים בעתיד, אבל לא נראה לי שהרבה שחקנים יכולים לגלם כל-כך טוב מישהו כל-כך רע.
בין הסצינות הכי מזעזעות ומצחיקות בו-זמנית, יש אחת בה בלפורט כה מסומם שהוא לא מסוגל לעמוד ונאלץ לזחול אל מכוניתו. את הטיפים על איך לגלם מישהו תחת השפעת סמים קיבל דיקפריו משני אנשים – האחד הוא ג'ורדן בלפורט האמיתי והשני הוא במאי הסרט בכבודו ובעצמו, מרטין סקורסזה. הוא ודיקפריו אוהבים ויודעים איך לעבוד ביחד, וזה נראה בבירור על המסך. הבעיה העיקרית של הסרט היא שסקורסזה כנראה כל-כך אהב לעבוד עם דיקפריו שהוא החליט להציג את הכל. כך יוצא שאנו נחשפים ל 3 שעות של סקס, סמים והמילה "פאק" (שלפי השמועות, הסרט שובר את שיא השימוש בה עם בערך 500 פעמים) ומתי שהוא זה כבר מתחיל להרגיש יותר מדי. אבל כמו ב"ג'אנגו", גם כאן כמעט כל הסצינות כל-כך טובות שאפשר להבין את הקושי של סקורסזה להחליט במה לקצץ.
"הזאב מוול סטריט" הוא בהחלט סרט שונה. אין כאן איזה גיבור טוב-לב להריע לו או עלילה מתוחכמת. הדמות הראשית היא מניאק עשיר וחסר כל ערך מוסרי שלא מתבייש להודות ולהראות שהוא כזה. חוץ מדיקפריו יש פה גם את ג'ונה היל – שהוא כבר מזמן לא הגרסה הצעירה של סת' רוגן – ואת מת'יו מקונוהי בהופעה קצרה אך אדירה בתור ברוקר מנוסה שמציג לבלפורט את הדברים החיוניים של עבודה בוול סטריט. זה סרט טוב על איש נוראי, שיגרום למניאקים הכי גדולים שאתם מכירים להיראות כמו קדושים.

ביקורות – דון ג'ון, קארי וכח משיכה

שלום לכם. עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון שלי פה. כמו שאמרתי אני בחופשה בארה"ב אז יש לי דברים קצת יותר טובים לעשות מלכתוב ביקורות. אבל עכשיו אני תקוע על אוטובוס ל 9 שעות הקרובות פלוס-מינוס, אז למה לא? מאז שהגעתי לפה ראיתי 3 סרטים, אז כדי להשלים פערים אסקר פה את שלושתם.
"דון ג'ון"
בתור אחד שמאוד אוהב את ג'וזף גורדון-לוויט (שמטעמי נוחות יכונה 'ג'ג"ל' מכאן והלאה) מאוד ציפיתי לסרט הזה. ג'ג"ל הוא שחקן מוכשר ביותר שיודע לבחור את התפקידים שלו, ובין תפקיד לתפקיד הוא גם מופיע, רוקד, שר ומפעיל את האתר HitRecord, פרוייקט ענקי של יצירות מכל התחומים שפתוח לאנשים בכל העולם. כאילו שזו לא מספיק תעסוקה בשביל עשרה אנשים, לפני זמן מה הוא החליט שבא לו גם לכתוב ולביים סרט משלו. כן, בזמן שאתם מלהטטים כדורים בחוג ג'אגלינג, הוא מלהטט תחומי עיסוק.
גם בתוך התחומי עיסוק האלה הוא יודע לגוון. אף תפקיד של ג'ג"ל לא דומה לאחר. הוא גילם תלמיד תיכון, רומנטיקן, חולה סרטן, שודד חלומות, שוטר, רוצח של נוסעים בזמן ועוד. מכל החוויות האלה הוא כנראה צבר ידע בלא מעט נושאים, והיו לו לא מעט אפשרויות לבחור כנושא של סרטו הראשון. כמובן שהוא בחר דבר לא צפוי – סרט רומנטי עם טוויסט של 18+. כן, יש בסרט גבר ואישה שמתאהבים אבל הצלע השלישית שמפריעה להם היא לא האהוב שלה מהתיכון שחוזר לחייה או הידידה שאוהבת אותו בסתר. המכשול של הגיבור שלנו למצוא אהבה הוא פורנו. את זה שהרבה אנשים צופים בפורנו כולם יודעים. זה לא טאבו בהוליווד – לפני שנתיים יצא "בושה" הנהדר של סטיב מקווין, שם מייקל פאסבנדר גילם מכור לסקס – אבל אין הרבה סרטים על הנושא, בטח שלא עם כוכבים הוליוודים שכולם אוהבים.

Don-Jon-1

למי שדואג, הסרט הזה הרבה יותר קליל ומבדר מ"בושה". בתפקיד הראשי נמצא, כמובן, ג'ג"ל (כי אם בין ה 1,001 עיסוקים שלך אתה מוצא זמן לעשות סרט אז למה לא לככב בו גם על הדרך) שמגלם את ג'ון, ערס יפיוף מניו-ג'רזי. במבט ראשון חייו נראים שגרתיים למדי – ביום הוא מנקה את הדירה שלו, נפגש עם המשפחה, הולך לכנסייה להתוודות על חטאיו ואז בלילה יוצא ליצור עוד חטאים, כשכל ערב הוא גומר עם בחורה אחרת לצידו. זה כנראה היה מספק כל בחור נורמלי, אבל לג'ון יש בעיה – הוא מכור לפורנו. למעשה, הוא צופה בכל-כך הרבה פורנו שהוא בנה לעצמו פנטזיות סקס שלא מתממשות בחיים האמיתיים, ולכן הוא מוצא יותר עונג עם הבחורות המפוקסלות מאשר עם אלה שהוא פוגש במועדון.
אבל כמובן הכל משתנה כשלתמונה נכנסת ה-בחורה. וזו לא סתם בחורה, אלא ברברה, הידועה גם כסקרלט ג'והנסון. ברברה היא גם פרחה ניו-ג'רזית טיפוסית, וגם לה יש את הפנטזיות שלה, שקצת שונות מאלה של ג'ון – היא בחורה שגדלה על סרטים רומנטיים קלישאתיים, וחושבת שהגבר המושלם הוא מצד אחד מאצ'ואיסט ומצד שני זה שמפלס את דרכו דרך מערך האבטחה הכושל של שדה התעופה כדי להגיד לך בעיניים דומעות שאת משלימה אותו רגע לפני שאת עולה למטוס. וכך נוצר משולש האהבה המוזר הזה של גבר, אישה ואלפי נשים וירטואליות.
ג'ג"ל וג'והנסון מספקים את הסחורה כצפוי, ויש איתם גם עוד שחקנים מוכרים לא פחות כמו טוני דנצה וג'וליאן מור, שגם נותנים הופעות מרשימות. התסריט והבימוי של ג'ג"ל בהחלט בולטים לטובה – הרבה מהסרט הוא השגרה החוזרת של עצמה של ג'ון, בסגנון של "לקום אתמול בבוקר" – אותו דבר, אבל שונה כל פעם. יש לו גם חסרונות – בתור סרט שאחד הנקודות בו הוא השוואה בין הפנטזיות שלו לשלה, הוא לא נוגע בנושא מספיק כמו שהייתם רוצים. כמו כן, המערכה האחרונה קצת משנה את הטון ונראית די פתאומית, אבל הסרט עדין מצליח להיות מבדר, כנה ומצחיק. אם ככה נראה סרטו הראשון אני בהחלט מצפה לפרוייקטים הבאים של ג'ג"ל, שמוסיף עוד כשרונות לאוסף שלו בזמן שיש אנשים בעולם בלי כישרון אחד. תחלוק קצת, בן-אדם.
"קארי"
לא בדקתי את העניין לעומק, אבל נראה לי שאלה לא גיבורי-על או מותחנים שמקבלים הכי הרבה ריבוטים ורימייקים. לא, לא, מה שהוליווד אוהבת למחזר הכי הרבה זה סרטי אימה. זה כאילו הם מפחדים שהסרטים האלה יתיישנו ולא יפחידו את הדור הנוכחי, אז צריך לעשות אותם שוב ולהוסיף דברים, בין אם זה יותר תקציב לאפקטים, יותר דם או יותר סמארטפונים. והאמת, רוב הרימייקים האלה מבישים למדי. אם הייתי מהתסריטאים של "יום שישי ה 13" או "סיוט ברחוב אלם" הייתי מתרחק כמה שיותר ממחנות ביער ושותה הרבה רדבול.  בעוד המקוריים עשו סיוטים לאנשים מבוגרים, אני בספק שאחותי בת ה 10 הייתה נבהלת ולו פעם אחת מהגרסאות החדשות. מדי פעם מגיע איזה רימייק שמצדיק את קיומו – כמו "מוות רצחני" שיצא השנה או "ליל האימה" מ 2011 – אבל רובם בעיקר מעוררים געגועים לאייטיז.
גם "קארי" נכנס לקבוצה האחרונה. הסרט מבוסס על הספר הראשון שפרסם סופר המתח הידוע סטיבן קינג. במרכז העלילה ניצבת קארי, ילדה עם חיים לא קלים. כשהיא בבית-ספר כולם צוחקים ומקניטים אותה, וכשהיא בבית אמה הדתית האדוקה מתעללת בה. קצת לפני סוף שנת הלימודים היא מגלה שהיא מסוגלת להזיז דברים בכוח המחשבה, מה שמוביל לנשף סיום בלתי-נשכח. את הסרט הראשון ביים בריאן דה פאלמה בשנת 1976, והוא נחשב לקלאסיקת אימה. למרות שאני חובב סרטי אימה יצא לי לראות אותו רק לא מזמן, ואני מבין למה. זה סרט נהדר, בעיקר בזכות ההופעה המעולה של סיסי ספייסק בתפקיד הראשי.

CARRIE-IMAGE01

ועכשיו, כמעט 40 שנה אחרי שיצא, הוחלט לעשות לו רימייק. אחרי שצופים בסרט השאלה הכי גדולה היא "למה?". למה היה צריך לעשות לו רימייק? הוא לא הביא איזה טוויסט חדש לעלילה או נתן לסרט פרשנות אחרת. חוץ ממודרניזציה – סמארטפונים ויוטיוב וכו' – וקטע חדש פה ושם, זה בדיוק אותו סרט. אם צפיתם במקור, באמת שאין טעם להוציא כסף על הסרט הזה, הוא לא מחדש כלום.
לא רק שהוא מיותר, הוא גם גרוע יותר. את קארי מגלמת כאן קלואי מורץ, ולמרות שהיא רגילה לדם – בין אם זה מ"קיק אס" או "תן לי להכנס" – היא לא מצליחה להכנס לנעליים של ספייסק. גם פה יש את ג'וליאן מור, בתפקיד אמה של קארי, שנותנת הופעה טובה אבל לא משהו מיוחד. אבל מה שהרימייק כנראה מפספס הכי הרבה זה את הקצב של המקור, הבילד-אפ שלו, שגורם לצופה להזדהות עם קארי, דבר חיוני ביותר בשביל המערכה האחרונה של הסרט. אם אין את זה, אז כל הטעם די הולך לאיבוד, ובסוף נשארנו עם סרט לא מפחיד ולא מחדש. אם יש לכם חשק לסרט עם קלואי מורץ והרבה דם, צפו שוב ב"קיק אס".
"כח משיכה"
"Overrated – מוערך יותר מדי, שמיוחסת לו חשיבות מופרזת" (מורפיקס). לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מחשיב כ"אובר-רייטד" – סרטים, ספרים, מאכלים. הדברים האלה שכל העולם ואשתו מתלהבים מהם ורק אתם מושכים בכתפיים ולא מבינים על מה כל ההתלהבות ומה כולם רואים פה שאתם מפספסים. יש לי מערכת יחסים כזאת עם אלפונסו קוארון. הוא ביים כמה סרטים, ביניהם הסרט המקסיקני "ואת אמא שלך גם" ואת "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". הסרט האחרון שביים היה "הילדים של מחר". הורעפו על הסרט הזה שבחים מפה ועד החלל, וכל מי שראה אותו התלהב לפחות מדבר אחד – בניית העולם, האווירה, הצילום. אז ישבתי וראיתי את "הילדים של מחר", וכשעלו הקרדיטים חשבתי "מה הם רוצים?". זה אכן היה סרט טוב והצילום אכן היה מרשים, אבל שום רגע לא הרגשתי "וואו" או התרשמתי ממשהו יותר מבסרטים אחרים.
שבע שנים וקצת לאחר מכן התחיל הקידום של "כח משיכה", וגם עליו השבחים לא איחרו לבוא. "הסרט הטוב של השנה", "סרט החלל הכי טוב אי פעם", "חובה לראות" וכו'. הפעם הגעתי עם יותר זהירות. איך הולך הביטוי? Fool me once… פעם שעברה כולם התלהבו מקוארון הזה ובסוף התאכזבתי. בנוסף, הפעם בתפקיד הראשי נמצאת סנדרה בולוק, שחקנית מעצבנת למדי. נראה לי שעוד סבלתי אותה ב"ספיד" – אולי כי הייתי צעיר – אבל מאז היא נהייתה מעצבנת ולא עשתה שום תפקיד מרשים או מצחיק או מרגש…כלום. כנראה הדבר הכי מעניין בה הוא שהיא הצליחה לזכות גם בראזי וגם באוסקר באותה שנה. כלומר, אמרו לה "את שחקנית אדירה, אבל גם המיץ של הזבל (או פטל)". למזלי הובטח שג'ורג' קלוני גם מגיע. עדיין לא קרה לי שלא אהבתי את ג'ורג' קלוני. אז הנחתי שגם אם הסרט לא יעמוד בהייפ שעושים לו שוב וסנדרה בולוק תהיה מעצבנת כהרגלה, לפחות יש אותו.
בולוק & קלוני (בולוקלוני? נשמע כמו פסטה..) מגלמים שני אסטרונאוטים. לפני שתספיקו להגיד "זה צעד קטן לאדם" כבר יש פה קלישאה מוכרת – קלוני, כמובן, במשימת החלל האחרונה שלו לפני הפרישה. בולוק, לעומתו, בראשונה שלה. השניים מרחפים להם בחלל ומתקנים לוויינים משובשים, כדי שאתם תוכלו לראות בתים של אנשים ב"גוגל מפות". באותו יום גורלי נודע לשניים שאחד מהלוויינים שנמצא בחלל נפגע, ורסיסי ההריסות שלו מרחפות לכיוונם במהירות מסוכנת. לאחר תאונה הם מתנתקים מהמעבורת וגם זה מזו, וכך מתחיל המסע שלהם לנסות לשרוד ולחזור לכדור הארץ.

gravity

נתחיל מהדברים הטובים. בניגוד ל"ילדים של מחר", הפעם דווקא כן התלהבתי מהצילום. קוארון אוהב לצלם שוטים ארוכים מאוד של טייק אחד. כלומר, אין מעבר בין מצלמות, אלא מצלמה אחת שזזה בתנועה ארוכה. סגנון הצילום הזה, האפקטים המעולים והמוזיקה המלחיצה הופכים את "כח משיכה" לאחד הסרטים הטובים של השנה מבחינה טכנית, אולי אפילו הכי טוב. אם הוא יהיה מועמד לאוסקר על כל אחד מהאספקטים האלה, לא תשמעו אותי מתלונן.
אבל כשזה מגיע לתסריט או משחק, אין פה משהו יוצא דופן. קלוני משעשע ושרמנטי והרגלו. אני מודה שבולוק נסבלת פה יותר מהרגיל, אבל אם היא אכן תקבל מועמדות לאוסקר על תפקידה פה כמו שהרבה צופים, תרשו לי להגיד מעכשיו שזה בולשיט מוחלט. יש לא מעט שחקניות שכנראה היו עושות עבודה טובה יותר, ובכלל, זה לא תפקיד כזה עמוק. רוב הזמן היא מרחפת בחלל בפאניקה ומתנשמת בכבדות. אם על זה מקבלים אוסקר, אז הסטנדרטים של הוליווד בהחלט ירדו. לסיכום, אם אתם רוצים לראות סרט מרהיב מבחינה ויזואלית ומוזיקלית, לכו ל"כח משיכה" (עדיף באיימקס ובתלת-מימד. כן, כן, זה מוצדק הפעם), אבל אל תצפו למשהו מעבר לזה.
חוץ מקלוני ובולוק יש בסרט גם את ג'וליאן מ…אה רגע, לא. ג'וליאן מור לא פה הפעם. אוף, כמעט הייתה לנו שלישיה. אבל היא הייתה ב"ילדים של מחר"! אז…זה משהו.

ביקורת – הקרב ה"סוף"-י

בלי ששמנו לב, סוף העולם הגיע וגם עבר. ואני לא מדבר כבר על סוף העולם של בני המאיה. הקטע הזה עדיין מצחיק כמו שבדיחות "חץ בברך" עדיין מצחיקות. אני מדבר על שני סרטים שעוסקים בסוף העולם, כזה או אחר – "The World's End" ו "This is the End" (שנקרא בהתחלה "The End of the World". המקוריות פה מטורפת). כשאני אומר "הגיע ועבר" אני מתכוון שזה קרה בארה"ב. בישראל סוף העולם יגיע באיחור, או שלא יגיע בכלל, תלוי על איזה סוף מדברים.
 "This is the End", הגרסה האמריקאית של סוף העולם – שיקרא בעברית פשוט "סוף." – אמור לצאת לאקרנים בישראל ביום חמישי הבא, 3.10, כמעט 4 חודשים(!) אחרי הבכורה שלו באמריקה. למה? לא ידוע. אבל כמו שאומר הביטוי, "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא". "The World's End", סוף העולם הבריטי, לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ. הוא הוקרן בסינמטק ת"א במסגרת פסטיבל "אוטופיה" ביום שבת האחרון, ויש גם הקרנה נוספת שמתרחשת בזמן כתיבת שורות אלה. אם פספסתם את ההקרנות ואין לכם כוח לחכות שבוע וחצי, יש עוד דרכים למצוא את הסרטים, אם אתם יודעים למה אני מתכוון *קריצה*. אה רגע, זה הבלוג שלי, אני יכול להגיד פה מה שבא לי. אז כן, אפשר כבר להוריד אותם באיכות טובה. אבל איזה אחד להוריד? איזה סוף הוא סוף הדרך ועל איזה סוף תגידו "סופסוף זה נגמר"? התשובות מפתיעות.
נתחיל מהאחד שכן מגיע לארץ. את הבמאים / תסריטאים של "סוף." אתם כנראה מכירים: סת' רוגן ואוון גולדברג, שכתבו גם את "סופרבאד", "הצרעה הירוקה" ו"שומרים על השכונה". הפעם הם כתבו סרט על סוף העולם, וחוץ מרוגן עצמו מככבים בו גם ג'יימס פרנקו, ג'יי ברושל ("שוליית המכשף"), ג'ונה היל ("רחוב ג'אמפ 21") ועוד, כשכולם מגלמים סוג של פרודיה על עצמם. בקיצור, אפשר לקרוא לזה גם "סוף העולם לסטלנים". האקספוזיציה של הסרט מכנסת את גיבורינו במסיבה שמתקיימת בבית של ג'יימס פרנקו. חוץ מהם מתארחים במסיבה עוד הרבה שחקנים מפורסמים יותר ופחות, וכנראה שבכל דקה תחשבו "היי, זה ההוא מהזה!". חבל שהאקספוזיציה הזאת היא הקטע המבדר ביותר בסרט.

end

באמצע המסיבה מתחילים כל מיני אסונות ואירועים מוזרים – אנשים נשאבים אל השמיים, גבעות הוליווד עולות באש ומחוץ לבית של פרנקו נפער בור עמוק וענקי שגובה את חייהם של רוב אורחי המסיבה (ביניהם מייקל סרה, אבל אני בספק שהוא יחסר להרבה אנשים). מעט הכוכבים שנותרו מתבצרים בבית ומנסים לחשוב איך לשרוד. אבל אלה לא דיונים רציניים שהייתם מצפים לשמוע מחבורה של גברים שמתבצרת בבית בזמן האפוקליפסה. לא סתם הם נחשבים ל"סטלנים של הוליווד". לא, בסרט הזה תמצאו דיונים "עמוקים" על למי מהם מגיע לאכול את חטיף השוקולד היחיד שנשאר או ניסיון לגלות מי עינג את עצמו עם מגזין הפורנו שברשותם. זה אולי נשמע כמו משהו שאפשר לצפות מהחבר'ה האלה, אבל זה רק מעלה גיחוך במקרה הטוב. מצד שני, מדי פעם מגיע איזה רגע קומי מוצלח, כמו הופעת אורח של אמה ווטסון שמנופפת בגרזן במקום בשרביט וקטע בו החבורה מצלמת טריילר ביתי לסרט המשך של אחד מסרטיהם.
באמת שרציתי לאהוב את הסרט הזה. אני אוהב את סת' רוגן, גם כתסריטאי וגם כשחקן, וג'יימס פרנקו וג'ונה היל הוכיחו שהם יודעים להצחיק. אבל ההומור בו פשוט לא עובד, והתסריט נראה כאילו רק חצי ממנו נכתב, ובחצי השני החליטו להסתמך על כושר האלתור של השחקנים. הסרט גם לא ממש נוגע בכל הנושא של סוף העולם או החברות של הגיבורים. יש כמה קטעים כאלה פה ושם, אבל רוב הזמן יש בדיחות הומור נמוך על דברים כמו סקס, סמים והפרשות . שוב, אי אפשר להגיד שזה לא צפוי, אבל עד שכל הכוכבים האלה מתאספים בסרט אחד מאכזב לראות שהתוצאה לא עומדת בהייפ שהיה לי ממנו. מבין שני הסרטים פה, דווקא זה האחד שהייתי מעדיף שיגנזו בארץ. אפשר לצפות בו בבית כדי להעביר שעתיים, אבל כדאי להנמיך ציפיות.
ונעבור מהוליווד אל הממלכה המאוחדת. נראה לי שהבעתי פה פעם או פעמיים את חיבתי, בלשון המעטה, לאדגר רייט. רייט אחראי לכתיבה (ע"פ הקומיקס) והבימוי של "סקוט פילגרים נגד העולם", אחד הסרטים הכי מגניבים שהוקרנו על מסך, וכנראה גם הסרט שלו שהכי הרבה אנשים מכירים. אבל הקריירה של רייט התחילה הרבה לפני "סקוט פילגרים", בתחילת שנות ה 90. הוא כתב וביים שני סרטים, ולאחר מכן ביים מספר סדרות טלוויזיה בריטיות קצרות. ב 2004 הוא ביים סרט שכתב יחד עם חברו סיימון פג (שמככב), שנקרא "Shaun of the Dead". הסרט, שמתרחש בבריטניה, היה על שון (פג) הבטלן וחברו אד (ניק פרוסט, הצלע השלישית של רייט ופג) הבטלן עוד יותר. שון מחליט לקחת פיקוד על חייו ולטפל בבעיות האישיות שלו, בזמן שברקע אנשים הופכים לזומבים מסיבה לא ידועה. הסרט מצליח להיות איזון נפלא בין סרט זומבים לקומדיה – מצד אחד הוא בהחלט שייך לז'אנר הזומבים ויש כמה רגעים מקפיצים, ומצד שני יש בו מודעות עצמית משעשעת ועקיצות על הז'אנר אבל לא ברמה מוגזמת שהופכת אותו לפרודיה כמו "מת לצעוק".
הסתבר ש "Shaun" לא היה סתם סרט של רייט, אלא התחלה של טרילוגיית סרטים. אבל זו לא טרילוגיה רגילה, של 3 סרטים שממשיכים אחד את השני וקשורים עלילתית. ממבט ראשוני, שלושת הסרטים שונים מאוד זה מזה, וכל אחד מהם בכלל מז'אנר אחר. הדברים שמקשרים אותם זה לזה – חוץ מהבמאי והשחקנים – הם סוג ההומור וכמה בדיחות ומוטיבים חוזרים, כולל הופעה של טילון "קורנטו" בכל סרט, מה שהקנה לטרילוגיה את השם "טרילוגיית הדם והגלידה". ב 2007 יצא הסרט השני, "Hot Fuzz", שעשה לסרטי אקשן משטרתיים את מה ש "Shaun" עשה לסרטי זומבים – צחק עליהם בחינניות בזמן שהוא גם היה אחד מהם. אחרי הסרט השני רייט עשה הפסקה כדי לעשות סרט אמריקאי לשם שינוי, שהיה כמובן "סקוט פילגרים". אבל אז הוא וחבריו התפנו לעבוד על הסרט השלישי והסוגר של הטרילוגיה, ועכשיו – כמעט עשור לאחר שהתחילה – הגענו אל "סוף העולם".
בניגוד לשני הסרטים הקודמים, השם של הסרט הזה עלול להטעות. הסרט לא מדבר על סוף עולם אפוקליפטי סטייל "2012" או משהו בסגנון, אלא יותר על סרטי פלישות חוצניות. אבל אני קופץ קדימה. העלילה מתמקדת בחמישה חברי ילדות שבצעירותם ניסו לעבור ב 12 בפאבים ולשתות בכל אחד מהם, אך הם לא הצליחו להגיע אל הפאב האחרון, "סוף העולם". 20 שנה לאחר מכן, כמעט כל החבורה התקדמה בחיים, ועכשיו יש להם מערכות יחסים ועבודות. היחיד שלא התקדם הוא גארי (פג) שנשאר עדיין צעיר בנפשו ולובש את אותם בגדים, כאילו הוא נתקע מנטלית בלילה ההוא ולא מסוגל להמשיך. לאחר שכנועים הוא מצליח לגייס את החבורה לסיבוב חוזר בפאבים, כשהפעם הוא נחוש להשלים אותו גם אם זה יהרוג אותו. האפשרות הזאת מתבררת במהרה כדי סבירה – לאחר שמספר דברים בעיירה נראים קצת חשודים, החבורה מגלה שהתושבים הם לא בני-אדם, אלא רובוטים כחולי-דם שתפסו את מקומם. במקום לעשות את הדבר ההגיוני כמו להזעיק מישהו או לברוח, הם מחליטים להתנהג בטבעיות. כלומר, להמשיך לעבור בין פאבים ולשתות בדרך ל"סוף העולם".

world

"סוף העולם" הוא לא רק סוף נהדר לטרילוגיה, אלא גם סרט מעולה בפני עצמו. ההומור של רייט ופג בהחלט בולט, הכוריאוגרפיה של האקשן אדירה והבימוי מהיר וקצבי, אפילו יותר מהשניים הראשונים (כנראה שרייט הכניס כמה טריקים שלמד ב"סקוט"). אבל יותר מכל, זה כנראה הסרט עם הכי הרבה לב בטרילוגיה. חוץ מכל עלילת הפלישה, הדמויות בו פשוט טובות. פג מגלם בצורה נהדרת דמות ממש עצובה, כמו הקוורטרבק שהשיא שלו היה בתיכון ומאז החיים לא הלכו כפי שתכנן, אך הוא עדיין מעורר הזדהות. בעוד חבריו מסמלים את ההתמסדות וההתקדמות בחיים, גארי של פג מסמל את החירות, את הנוסטלגיה הזאת שכנראה יש לכולם לתקופה שבה היו חופשיים לעשות מה שבראש שלהם. הסרט לא אומר שיש גישה "טובה" ו"לא טובה", אלא מראה את שני הצדדים של כל אחת, כשכל צופה כנראה יזדהה יותר עם אחת מהן. בקיצור, זו קומדיית פלישה עם אקשן שמצליחה גם לרגש. על כמה סרטים אפשר להגיד את זה?
מצד שני, ב"סוף העולם" הטאץ' הפארודי קצת הולך לאיבוד. הוא כן סרט פלישה וההומור אותו סוג הומור, אבל הוא פחות צוחק על הז'אנר מקודמיו. אבל זה מחיר קטן שאני מוכן לשלם. גם פה הבימוי והכתיבה של רייט פשוט גאוניים והמשחק של כולם – במיוחד פג – יוצא מן הכלל. מי שצופה בו כסרט בודד יהנה, אך כמובן שעדיף לצפות גם בשניים הקודמים, בין השאר כדי להבין את הבדיחות המשותפות. זה מצער שאף אחד מסרטיו הבריטיים של רייט לא הגיע להפצה מסחרית בארץ, כולל זה. הסרט הבא שלו, שגם הוא אמריקאי – "אנט-מן", ששייך ליקום הקומיקס של "מארוול" – כנראה יגיע, אבל אני מקווה שיום אחד נזכה לראות פה בקולנוע כל סרט שלו. "סוף העולם" סרט מרטיט (מתחילים להיגמר לי השמות תואר), ורואים שהוא נעשה ע"י אנשים שאוהבים קולנוע. הוא נכנס בקלות אל הטופ 5 של סרטי השנה שלי, אולי אפילו לטופ של הטופ. אם התנסיתם עם הסגנון וההומור של רייט ולא אהבתם כנראה שאין לכם מה לחפש פה, אבל אם אתם אוהבים אותו או לא מכירים, בהחלט כדאי לתת צ'אנס ל"סוף העולם". כי מי יודע מתי יפלשו חייזרים וכבר לא יהיה זמן לראות סרטים.

ביקורת – אקדח כפול

אחרי קיץ של לא מעט סרטים גדושים באפקטים ("איירון מן", "איש הפלדה" וכו') נחמד שמגיע משהו שמזכיר שלא צריך רובוטים ענקיים או קרבות בחלל בשביל סרט טוב, כל עוד יש לך שחקנים טובים. סרטי ה Buddy cop כמו "נשק קטלני" או "שעת שיא" נדירים בימינו, במיוחד כאלה טובים. אומרים ש"עצבניות אש" טוב, אבל אני מעדיף להתרחק כמה שיותר מכל דבר שקשור ל"מסיבת רווקות". והנה, קצת לפני שנגמר הקיץ מגיע "אקדח כפול".
אי אפשר להתחיל לדבר על "אקדח כפול" בלי להזכיר את האויב הגדול ביותר של הסרט – הטריילר שלו. הרי מה התפקיד של טריילר? להסביר לצופה בקצרה על מה הסרט ולגרום לו לרצות לראות אותו. אחרי שרואים את "אקדח כפול" מבינים שהטריילר שלו בעייתי. מצד אחד, הוא אכן מסביר לצופה על מה הסרט. מצד שני, הוא מסביר יותר מדי. חלק מהדברים בטריילר נחשפים רק בסביבות אמצע הסרט, אפילו אחרי. אל תטעו, התפניות האלה הן לא טוויסטים גדולים שגורמים לכם להסתכל על כל הסרט באור שונה. אבל עדיין, כנראה שתהנו יותר בסרט אם תדעו כמה שפחות. בקיצור, אם אתם מעוניינים לצפות בסרט, אני ממליץ להמנע מצפייה בטריילר.

2Guns

אז מה כן אפשר להגיד עליו? גיבורי הסרט הם מייקל סטיגמן (מארק וולברג) ובובי טרנץ' (דנזל וושינגטון). הראשון הוא חייל בחיל הים האמריקאי, השני סוכן של הרשות למלחמה בסמים. הם עובדים ביחד, אך לא יודעים זה על תפקידו של זה, ובאחד הימים מחליטים לשדוד בנק של ברון סמים מבוקש, כשלכל אחד יש את המניע שלו. השוד – למרבה ההפתעה – לא הולך כמתוכנן. כעת שני האנשים מבוקשים ע"י גופים משני צידי החוק, ובזמן שהם מנסים לברר מה קרה, הם מגלים דברים חדשים אחד על השני ועל המעסיקים שלהם.
כפי שאפשר להניח, זה סרט אקשן די סטנדרטי. יש מרדפים, יריות ופיצוצים. סרטים כמו זה מצליחים או נופלים על האיכות של הכוכבים שלהם, ובפן הזה הסרט מעולה. גם בסרט הקודם של הבמאי בלתזר קולמקור ("המבריח") כיכב וולברג, אבל שם הוא היה די רציני. כאן הוא זוכה להתפרע – בתפקיד שדי מזכיר את זה שעשה ב"החבר'ה האחרים" – והתזמון הקומי שלו נהדר. אם וולברג הוא השוטר הפרוע והחצוף אז כמובן שוושינגטון מגלם את השוטר הבוגר יותר, אבל גם התפקיד שלו כאן פחות רציני ממה שהוא עושה בדרך כלל, והכימיה של השניים עובדת בצורה נפלאה.
אין ממש דברים רעים להגיד על הסרט. שוב, הבעיה הכי גדולה שלו היא הטריילר. אבל גם אם לא תראו אותו לפני, ספק אם תופתעו יותר מדי. הסרט לא מנסה להיות חדשני או לתת לז'אנר איזה טוויסט. גם פה העלילה לא ממש הגיונית כשמקדישים לה כמה דקות של מחשבה, אבל זה לא פוגם בהנאה. כנראה שגם לא ממש תזכרו אותו כשתסתכלו לאחור על קיץ 2013. אבל אם בא לכם להעביר שעתיים בכיף, זו בהחלט דרך לא רעה.
ולסיום, הודעה קטנה – במסגרת פסטיבל "אוטופיה" המתקרב, תוקרן טרילוגיית "דם וגלידה". אם זה לא אומר לכם כלום, זו היא טרילוגיה שמורכבת מהסרטים "Shaun of the Dead" ("מת על המתים", אם אתם חייבים), "Hot Fuzz" ("שוטרים לוהטים", אם אתם חייבים) והסרט השלישי והאחרון שלא יוקרן מסחרית בארץ אלא רק בפסטיבל, "The World's End" ("סוף העולם" אם אתם…אה, לא משנה). את שלושת הסרטים ביים אדגר רייט, שאחראי גם ל"סקוט פילגרים נגד העולם" האדיר. כל סרט הוא גם סרט מז'אנר מסויים, ובו בזמן גם פרודיה על הז'אנר הזה – הראשון על סרטי זומבים, השני על סרטי אקשן משטרתיים, והשלישי על סרטי פלישת חייזרים.
חשוב לציין שלמרות שהם נחשבים לטרילוגיה, הדבר היחיד המקשר ביניהם הוא השחקנים הראשיים (סיימון פג וניק פרוסט) ושבכל אחד יש דמות שאוכלת טילון (מכאן השם). כלומר, לא צריך לראות את הראשון כדי להבין את השני או השלישי. המרתון יערך ב 21.9, כשהסרט הראשון יחל ב 16:45 והאחרון יסתיים בסיבות 23:30 (כל סרט מוקרן בנפרד). מכירת כרטיסים תפתח בקרוב. אפשר למצוא עוד פרטים באתר סינמטק ת"א. לדעתי שני הסרטים הראשונים מבריקים (ולפי הביקורות, גם השלישי) ובהחלט כדאי להגיע.

ביקורת – מי מפחד מהזאב הרע

אין הרבה סרטים ישראלים שאני אוהב. כלומר, ממש אוהב. אפשר לספור אותם על שתי ידיים. כל השאר שראיתי היו בסדר ומטה. אפשר להגיד שהסיבה היא  שכאן זה לא הוליווד. אנחנו מדינה קטנה, והתקציב של הרבה סרטים הוא מה שעלה לעשות 10 דקות מ"אווטאר". טוב, אולי הגזמתי, 5 דקות. אבל כמובן שזה לא תירוץ – לא חסרים סרטים הוליוודים או זרים שנעשו בתקציבים זעומים ועדיין היו מאוד איכותיים. אולי הסיבה שלא אהבתי הרבה סרטים ישראלים היא כי הם…ובכן, ישראלים. חלקם מעניינים, אבל יש גבול לסרטים שאפשר לראות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל חרדי שמתאהב בחילונית או ההפך. מה שחסר פה זה סרטים אחרים, סרטי ז'אנר. כמה סרטי אימה ישראלים יש? או מד"ב? או פנטזיה? זה אולי נשמע כמו משהו שמצריך תקציב גדול, אבל כמו שאמרתי, יש הוכחות שאפשר להסתדר גם עם סכום קטן. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא בהחלט הוכחה טובה לכך.
דרור הוא מורה לתנ"ך, עם אישה וילדה וחיים שגרתיים. לאחר שהמשטרה מוצאת ילדה שנאנסה ונרצחה באכזריות, דרור מואשם בפשע בעקבות עדות מפוקפקת של ילדה אחרת. זה מספיק בשביל המשטרה, שעוצרת את דרור ומנסה להוציא ממנו וידוי, אך הם נאלצים לשחרר אותו בעקבות פאשלה. למרות זאת, גם השוטר שחקר אותו וגם אביה של הילדה שנרצחה מסרבים להאמין בחפותו והם מחליטים לכלוא אותו בבקתה מבודדת. שניהם רוצים תשובות – האב מעוניין גם בנקמה – והם יעשו הכל כדי להשיג אותן.
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא שאין בו "גיבור" ו"נבל". הסיפור לא עוקב אחר דמות אחת, אלא מסופר משלוש נקודות מבט – של המורה המואשם, של אביה של הילדה ושל השוטר שפועל מחוץ לחוק. הצופה גם לא יודע באיזה צד הוא אמור להיות – האם הוא אמור להזדהות עם אביה השכול של הילדה שרוצה תשובות או עם המורה שנשבע בחפותו שוב ושוב בזמן שכל חייו מתפרקים סביבו בעקבות ההאשמות? האם אנחנו אמורים להנות מהעינויים שהמורה עובר או לרחם עליו? הסרט עושה עבודה טובה בלהשאיר את הצופה "על הגדר" – אין פה שחור ולבן, ואי אפשר לדעת לצד מי נמצא הצדק.
דבר נוסף שבולט בסרט – ואולי הדבר הכי טוב בו – הוא המוזיקה.  בסרט הזה המוזיקה היא לא כמה צלילים בנאליים ששומעים בזמן סצינת אקשן או קטע דרמטי. פה יש לה תפקיד חשוב ביותר, והיא בולטת מסצינת הפתיחה הנפלאה של הסרט (משחק המחבואים הכי קריפי שראיתי בקולנוע) ועד סופו. השילוב שלה עם הצילום הנהדר יוצר לא מעט קטעים מצמררים ומעמידי-שיער. היא שקטה ברגעים הנכונים, בומבסטית ברגעים הנכונים ועולה בהדרגה ברגעים הנכונים. אף פעם לא שמעתי על חיים אילפמן, אבל עכשיו אני רוצה שהוא ילחין מוזיקה לעוד דברים, אם לא להכל. טוב, לא להכל, נשאיר קצת להאנס זימר.

wolf1

השחקנים בסרט עושים עבודה משכנעת. ליאור אשכנזי, שחקן שבערך כל ישראלי מכיר, מקבל כאן תפקיד די "פרווה" שדומה לתפקידים אחרים שעשה, אבל הוא עדיין טוב. רותם קינן – שבאופן אירוני משתתף כיום בפרסומת ל"במבה" – בהחלט אמין בתפקיד המורה התמים שלא יודע מאיפה זה נחת עליו. יש פה גם את דבל'ה גליקמן, שזוכה לעשות קצת כיף עם מבער ובהחלט רואים שהוא נהנה מזה. אבל לדעתי את ההצגה גונב צחי גראד בתור אביה של הילדה, שמעביר את המורה גיהנום. ברצינות, אם אי פעם יעשו גרסה ישראלית של "דקסטר", הייתי אומר שלגראד יש סיכוי מעולה להתקבל. הוא מגלם אב שכול ששלב האבל כבר מאחוריו ועכשיו הוא נחוש בדעתו להשיג תשובות ונקמה, ואחרי הסרט הזה לא תרצו להתקל בו בסמטה חשוכה.
מצד אחד זה סרט שסובב סביב נושאים רציניים וחמורים כמו פדופיליה, אונס ורצח. יכול להיות שראיתם קטעי עינויים קשים יותר בקולנוע, אבל קשה שלא לפחות לחרוק שיניים בחלק מהם, ולאנשים בעלי קיבה רגישה מומלץ אולי לוותר על הסרט. גם בלי העינויים יש לא מעט סצינות עוכרות שלווה שלא דומות לשום דבר שנעשה בסרט ישראלי. לכן אולי הדבר הבא שאגיד ישמע מוזר, אבל תאמינו או לא, זה גם סרט מאוד, מאוד מצחיק. הרבה מן ההומור בו שחור, מן הסתם, אך הוא עדיין משעשע ולרוב מגיע בתזמון מושלם. יש גם שילוב בין הומור אוניברסלי להומור שבו אפשר לראות בבירור שמאחורי הסרט עומדים ישראלים.
עם כמה שהייתי רוצה להמשיך ולשבח את הסרט הזה, הוא בכל זאת לא מושלם. הדבר שהכי הציק לי היה הדיאלוג. זה לא שהוא קלישאתי, הוא פשוט "מתורגם". למה הכוונה? כנראה ששמעתם הרבה מן המשפטים פה בסרטים אמריקאים כאלה ואחרים, רק שפה אומרים אותם בעברית ("שוטר טוב, שוטר רע" וכו'). אין לי בעיה שסרט ישראלי ישתמש במשפטים כאלה, גם אני משתמש לפעמים בביטויים שאני שומע בסרטים. אבל יש כל-כך הרבה משפטים כאלה שמתי שהוא זה כבר מאבד קצת את האמינות, כי ישראלים שאני מכיר פשוט לא מדברים ככה. אני לא מבקש שישימו סלנג ישראלי בשביל האותנטיות, אבל הרבה שיחות לא נשמעות טבעיות, אלא כאילו השחקנים קוראים תסריט של כל מיני שורות מעורבבות מסרטים אמריקאים. פגמים נוספים הם שהמניעים של הדמויות לא ממש ברורים לפעמים, ולמרות שרוב הזמן ההומור עובד, יש בדיחות שנראות קצת מאולצות.
למרות החסרונות האלה, היתרונות מתעלים עליהם בהרבה. "הזאב הרע" מצליח להיות איזון מדויק של מטריד, מבעית, מותח, מצחיק ומרתק, כשלא מעט מכך מתבצע בזכות הצילום והמוזיקה הנהדרים. עד היום הכרתי את אהרון קשלס ונבות פפושדו רק בתור "אלה שעשו את 'כלבת' ", אך מעכשיו אני בהחלט אשים עין על הפרוייקטים שלהם. בתור מישהו שמתעניין בכתיבה ותסריטאות, כנראה שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הסרט זה שהוא עורר בי השראה. הוא לא רק סרט מעולה, אלא גם הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי מזה המון זמן. הוא הוכחה לכך שכשרוצים, אפשר לעשות פה קולנוע איכותי. צריך רק יצירתיות ותעוזה. ומבער.
(זה המקום להודות לסינמטק חולון ואתר "עין הדג" שארגנו את הקרנת הטרום-בכורה של הסרט בה נכחתי. הוא יוצא לאקרנים באופן רשמי בחמישי הבא,  15.8. לא כדאי לכם לפספס).

ביקורת – פסיפיק רים

לא מזמן חגג הסרט "פארק היורה" 20 שנות קיום. לכבוד המאורע הוחלט להוציא אותו שוב לאקרנים, הפעם בגרסה תלת-מימדית. עד היום לא הלכתי לאף אחת מההוצאות המחודשות האלה בתלת-מימד (כמו "מלך האריות", "מפלצות בע"מ" וכו') כי אני לא מת על הגימיק הזה. סתם לשלם יותר כדי לראות משהו שכבר ראית עם אפקט שלא תורם כלום. אבל באותו שבוע לא היה משהו ממש מעניין לראות וגם מעולם לא ראיתי את "פארק היורה", אז החלטתי לתת לו צ'אנס. ואתם יודעים מה? מאוד נהניתי, בעיקר מהחצי השני של הסרט. החצי הראשון גם נחמד, אבל די יבש מבחינת דינוזאורים, והרי בשביל זה באנו, לא? עוברת כמעט שעה עד סצינת האקשן הראשונה המערבת טי-רקס. עד אז יש לא מעט אקספוזיציה ודחיסה של כל מיני קווי עלילה (שחלקם לא הולכים לשום מקום). אחרי הצפייה חשבתי "האם דבר כזה היה עובד גם בסרטים שיוצאים היום"? כנראה שלא.
פתיל הסבלנות של הקהל בהחלט התקצר ב 20 השנים האחרונות, והאולפנים מודעים לכך. אם אנחנו מגיעים לסרט שנראה כמו סרט דרמה, כנראה שלא נצפה לאקשן. אבל אם אנחנו מגיעים לסרט שנראה כמו סרט אקשן, אנחנו מצפים לאקשן, והרבה (יש גם אנשים שתבעו על זה). לכן, כש"פסיפיק רים" מתחיל, הוא מתחיל בגדול, פשוטו כמשמעו. יכלו לספר לנו בהרחבה על איך המפלצות הגיעו לכדור הארץ, מאיזה מימד, למה דווקא לכאן ומי חשב על לבנות רובוטים כדי להיאבק בהן. במקום זה, הכל מוסבר במונטאז' קצר של מקבץ מבזקי חדשות, מה שגורם לסרט להיראות כמו פרק סיום של איזו סדרה. בפרקים הקודמים: הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ זזו, נבקע שער בין-מימדי בקרקעית האוקיינוס השקט, דרך השער הגיעו מפלצות שזרעו הרס וחורבן, אומות העולם התאחדו נגד האויב המשותף ובנו רובוטים ענקיים כדי להחזיר מלחמה. יאללה, בלאגן!
האקשן של "פסיפיק רים" כל-כך טוב כי הוא מצליח להיות גם אינטימי וגם גרנדיוזי. מצד אחד, הרבה מהאגרופים שהרובוטים – המכונים בסרט "ייגר", צייד בגרמנית – נותנים או הצלפות הזנב שהמפלצות – המכונות "קאיג'ו", מפלצת ביפנית – מנחיתות מקבלים קלוז-אפ ואפקט קולי תואם שגורם להם להדהד באולם וכמעט להיות מורגש פיזית אצל הצופה. מצד שני, כשמפלצת במשקל 3,000 טון נזרקת ע"י רובוט באמצע הונג-קונג, היא מוחקת 20 בלוקים תוך שנייה. אם תהיתם כמה גדולים הרובוטים האלה, דמיינו רגע את קינג קונג כשעל הכתפיים שלו עומד אופטימוס פריים והוא מחזיק את המגה-זורד מ"פאוור ריינג'רס". הגובה של שלושתם ביחד מגיע לברך של הייגר. זה מודגם הכי טוב בסרט בקטע המפורסם מהטריילר בו אחד הייגרים חובט בקאיג'ו עם אוניית משא כאילו הייתה מחבט בייסבול. ולראות את זה על מסך גדול זה פשוט ענק.
רק כדי לוודא שלא נשתעמם מהקרבות (כאילו שזה אפשרי), כל הייגרים שונים זה מזה, וכך גם הקאיג'ו. לצערי, לא רואים הרבה רובוטים או מפלצות (לפחות לא בכמות שהייתי רוצה), אבל בין אלה שכן רואים קל להבדיל. גם אם לא תראו את ההבדלים החיצוניים של הייגרים, הם מזוהים לפי המפעילים שלהם. יש את הייגר של הגיבור, הייגר של הרוסים, הייגר של הסינים וכו'. עם הקאיג'ו נעשתה עבודה טובה יותר – כל אחד מהם הוא גרסה מפלצתית ועצומה של איזו שהיא חיה. בסרט גם ממיינים אותן לפי דרגות, אבל לדעתי זה לא ממש משנה כי בסופו של יום מפלצת ענקית היא מפלצת ענקית.

rim

בין לבין קרבות הייגר / קאיג'ו יש גם את הצד הפחות טוב של הסרט – העלילה שלו. כל דמות אנושית בסרט היא קלישאה מהלכת שגם פולטת קלישאות. גיבור הסרט איבד את אחיו בקרב ומאז החליט לא להכנס יותר לייגר, עד שמוצא אותו איזה גנרל שאומר לו שהוא מגייס אנשים לאיזה בסיס בהונג-קונג ואף אחד אחר בעולם כנראה לא טוב כמוהו עם ייגרים. ובבסיס הזה גם יש בחורה עם עבר מסתורי שרוצה מאוד להפעיל ייגר אבל הגנרל לא מרשה כי יש לו איזה קשר איתה. ויש גם את הדושבאג שלא אוהב את הגיבור כי…ככה. טוב, הבנתם כבר לאן זה הולך, נכון? ראיתם כבר כל דמות וכל דבר בעלילה הזאת בלא מעט סרטים ולא צריך להיות בגובה של ייגר כדי לראות מה עומד לקרות שעה לפני שזה קורה. זה כנראה מה שהכי הפריע לי בסרט – הוא מלא מדי בקישוטים האלה שנקראים בני-אדם ופחות מדי בלובסטרים בגובה של פירמידה שמקבלים עקירות שיניים בחינם מרובוטים.
יש עוד דברים מעצבנים בסרט, כמו העובדה שהעלילה שלו, חוץ מלהיות קלישאתית, גם מופרכת. הגיוס הזה שמוזכר למעלה הוא בעצם הקרב האחרון של הייגרים. למה? כי בני האדם החליטו להפסיק לממן רובוטים קטלניים שיודעים להרוג את הקאיג'ו בשביל תכנית הרבה יותר טובה – לבנות קיר ענק מסביב לחופים! רגע, קיר? קיר?! אתם באמת מצפים שקיר יעצור משהו בגובה של פירמידה ובמשקל 3,000 טון? ומה אם תגיע מפלצת שיודעת לעוף? מה תעשו אז, הא? חוץ מהרעיון ה"מופלא" הזה, גם הקרב הסופי של הסרט די מאכזב, והרבה פחות טוב מהאחד שמתרחש באמצע שלו.
אבל עזבו אתכם מכל זה. הקרבות בסרט לבדם מצדיקים את מחיר הכרטיס. חוץ מזה, יש גם את צ'ארלי דיי ("איך להפטר מהבוס") בתור מדען מטורף ואת רון פרלמן ("הלבוי") בהופעה משעשעת יותר. כמו כן, את השורות שמלוות את כל ההכנות של הרובוטים מדבבת אלן מקליין, שמוכרת בעיקר כגלאדוס לכל מי ששיחק ב"פורטל" המעולה. שם היא קצת פחות מרשעת וסרקסטית, אבל עדיין נחמד מאוד לשמוע את הלא-מעט שורות שיש לה. ולמרות שקרבות רובוטים ומפלצות זה עסק רציני (ומגניב לגמרי), יש גם כמה בדיחות טובות פה ושם.
באמת שאני מקנא בבמאי גיירמו דל-טורו ("הלבוי", "המבוך של פאן"). זה נראה כאילו נתנו לו כ- 200 מיליון דולר כדי להגשים פנטזיית ילדות, וזה בדיוק מה שהוא עשה. חבל שבלכתוב בני-אדם הוא קצת פחות טוב, אבל זה לא מונע מ"פסיפיק רים" להיות אחד הסרטים המגניבים והכיפיים ביותר של הקיץ. כי לפעמים לא צריך גיבורי-על או להתבסס על משהו קיים. צריך רק מפלצות ורובוטים.