קטגוריה: Uncategorized

הבלוג בן שנה!

שנה? מה שנה? פתחתי את הבלוג הזה יחד עם יציאת "עלייתו של האביר האפל". נו, זה לא היה שבוע שעבר? שנה, ברצינות? כנראה שכן. מחר הבלוג הזה יהיה קיים 365 ימים. זה די מדהים. לפני שנה וחצי ה"ביקורות" שלי היו בצורה של notes בפייסבוק. כשפתחתי את הבלוג עוד הייתי חייל בצבא ההגנה לישראל שעושה יומיות ומרוויח 350 שקל בחודש. והנה אנחנו עכשיו, שנה אחרי, כשאני אזרח מן המניין, עם בלוג שמכיל 88 רשומות (כולל זאת). מי היה מאמין? בטח שלא אני.
פתחתי את הבלוג הזה משתי סיבות – אני אוהב לכתוב ואני אוהב קולנוע. כשאני רואה סרט אני רוצה לשתף את החוויה שלי. פה היה אמור להיות משפט בסגנון "אם השפעתי על דעתו של לפחות מישהו אחד בנוגע לסרט, זה היה שווה את זה". אבל אני לא מסכים עם זה. ללא מעט מבקרים שאני מאוד מעריך יש לפעמים דעה מנוגדת לגמרי משלי על סרטים. אם הייתי נמנע מכל סרט שנקטל בביקורות או רץ לכל סרט שמהללים, כנראה שהייתי מפספס הרבה סרטים מעולים ומקבל לא מעט צלקות נפשיות מוקדם מהצפוי.
לדעתי המטרה של ביקורות הן לתת לקורא פרספקטיבה, שידע בערך למה לצפות. יכול להיות שהחוויה שלו תהיה שונה לגמרי ממה שהמבקר מתאר, ולכן ביקורות לא צריכות להוות שיקול לצפייה בסרט. בקיצור, כנראה שהמשפט הנכון הוא שאם מישהו נהנה לקרוא את הביקורות שלי – או אפילו החכים מהן קצת – אז זה היה שווה את זה. אבל שוב, המטרה בפתיחת הבלוג הזה לא הייתה להשיג תהילה נצחית או גדוד מעריצות (את שניהם כבר יש לי), אלא פשוט…לשתף.

one

נראה לי שפה צריכות להיות תודות או משהו. אז דבר ראשון תודה לאתר "עין הדג", שנתן לי את ההשראה לפתיחת הבלוג הזה. תודה לאדיר שמש על הבאנר היפה שם למעלה. תודה לכל אלה שמצטרפים אלי לצפייה בסרטים, אתם חלק בלתי-נפרד מהחוויה. ותודה לכם, הקוראים, שאכפת לכם מהדעות שלי. אני באמת מרגיש שהתפתחתי בשנה האחרונה מבחינת הביקורות ויכולת הכתיבה שלי. לדעתי זאת הייתה שנה מעולה, גם מבחינה אישית וגם מבחינה קולנועית, ואני מקווה לכתוב עוד הרבה ביקורות בשנים שיבואו. והיי, אולי גם ישלמו לי על זה יום אחד.
נ.ב. במה שנראה כמו מסורת בהתהוות, את הבלוג פתחתי עם ביקורת על סרט קומיקס ("עלייתו של האביר האפל"), וגם מחר תהיה פה ביקורת על סרט קומיקס ("וולברין").
 שוב תודה, ומזל טוב לבלוג שלי. הם גדלים כל-כך מהר…

 


מפגשים מהסוג השלישי

First things first  – היה פה מישהו ששאל לגבי הגובה שלי והבטחתי תשובה. בקצרה – זו תסמונת גנטית בשם  Gorlin Goltz Syndrome(אני יודע, השמות של הדברים האלה אף פעם לא אטרקטיביים). אתה מוזמן לגגל את זה, ואם אתה מוצא תרופה או דרך לתרום למישהו כמה סנטימטרים בלי לערב מסור, אתה מוזמן להודיע לי. בגדול, הסימפטומים שלה זה הגובה, רגישות לשמש (כלומר, יותר רגישות ממישהו ממוצע) והתפתחות של ציסטות בגוף (גם זה היה לי). הבנתי מהרופא שבארץ זה מאוד נדיר, יש את זה אולי לכמה עשרות אנשים, אבל אני מניח שבעולם זה יותר נפוץ. ו…זהו. זו ברכה וקללה, כמו שאומרת הקלישאה.
FXP. אני יודע שלפורום הזה אין את המוניטין הכי טוב באינטרנט – בלשון המעטה – ואני יכול להבין למה. למשל, עכשיו בכניסה אקראית אפשר למצוא אשכולות כמו "יצא לי שוקולד מהאף הרגע" או "למדתי לעשות עמידת ידיים!", וכמעט כולם כוללים מספר דו ספרתי (לפחות) של האות ח'. לעומת זאת, לפני משהו כמו 6 שנים…בעצם, יכול להיות שגם אז היה לו מוניטין רע, אני לא ממש זוכר כי זה לא עניין אותי. בכל מקרה, הזמן היה לקראת סוף 2007 ואני נרשם לפורום. למה? הייתה לי שאלה לגבי הסדרה "סמולוויל". למה ואיך הגעתי דווקא לפורום הזה אני לא זוכר, אבל זה שינה את החיים שלי לנצח (אני מפסיק עם הקלישאות עכשיו, מבטיח).
לא אזכיר כאן שמות בשביל צנעת הפרט או שקר כל שהוא כזה, אבל עם הזמן התחברתי לכמה אנשים בפורום "סמולוויל". בהתחלה לאחד, ואז לעוד אחת ועוד אחד עד שהתגבשה לה מין קבוצה קטנה. תיקשרנו בעיקר באמצעות המסנג'ר, וכמובן שגם בפורום עד שהסדרה הגיעה אל קיצה ב 2011. אבל הנה, גם היום, 6 שנים מאז שנרשמתי ושנתיים מאז שהסדרה ירדה מהמסך, אנחנו עדיין בקשר – אני מדבר עם לפחות אחד מהם בערך כל יום, ואנחנו נפגשים לא מעט. כשחושבים על זה, זה די מדהים, בעיני לפחות. מכיוון שהתגבשנו בפורום "סמולוויל", כמובן שתכננו מפגש אייקוני לצפייה ב"איש הפלדה" שהגיע היום סופסוף. זה לא היה קל – כל אחד גר בחלק אחר של הארץ ויש לו את עיסוקיו – אבל מה לא עושים בשביל סופרמן. יש לנו כבר כרטיסים להיום (לאיימקס, כמובן) וההתרגשות בעיצומה.

Smallville

עוד דבר נחמד שקרה השבוע זה שדי סגרתי תכנית לטיול שלי. אני לא זוכר אם הזכרתי את זה פה או לא, אבל אני מתכנן טיול של אחרי צבא לארה"ב. אני יודע שרוב האנשים עושים טיולים להודו או תאילנד או דרום אמריקה וזה נשמע נחמד והכל, אבל אני תמיד יותר התחברתי למקומות אורבניים. בגדול התכנית היא להתחיל בניו-יורק, אחר כך לרדת לפלורידה ולבקר את החבר'ה שליוויתי כשיצאתי לתגלית, משם לעבור קצת לחוף המערבי לבקר משפחה, ואז חזרה הביתה. לפני שאתם מוציאים ממחטות, ארגיע ואומר שהתכנון הוא לצאת בתחילת אוקטובר. בכל זאת, צריך להרוויח כסף לבזבז שם. ובכל זאת, אם יש לכם המלצות לאטרקציות, אשמח לשמוע.
אני עובד על עוד תסריט. זוכרים שאמרתי פעם שעברה שמה שפרסמתי היה הראשון שכתבתי אי פעם? זה לא לגמרי נכון. כלומר, כתבתי לפניו עוד כמה, אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא להם תסריטים. זה היה רק באורך של כמה עמודים, למטרת תרגול בלבד. כל אחד מהם היה מבוסס על איזה רעיון שעלה לי לראש והחלטתי להעלות על דף כדי לראות איך זה יוצא. אבל האחד הזה מרגיש לי טוב, כאילו הוא יכול באמת להיות אחלה סרט. סרט קצר, כמובן, אני אפילו לא מעז לחשוב על להתחיל לכתוב משהו באורך מלא. מאז שהתחלתי לכתוב, ההערכה שלי לתסריטאים נסקה ממש. לכתוב תסריט של סרט קצר נראה לי קשה ולוקח הרבה זמן, אז סרט של שעתיים או יותר? איך הם עושים את זה?
בכל מקרה, אז כן, זה אמור להיות סרט קצר. הוא עדיין לא גמור וגם אז בטח אני אעבור ואשכתב אותו לא מעט. אבל ממש הייתי שמח לראות אותו קם לתחייה. אם וכאשר אני אתחיל לעבוד על זה (בטח לא השנה), זה לא יהיה קל – עשיית סרט דורשת זמן, שכירת שחקנים, צוות, ציוד, צילומים, פוסט-פרודקשן וכנראה הכי חשוב – כוח רצון. כמו שכתבתי לא מזמן, אני עצלן ברמה כרונית. מצד שני, קולנוע הוא התשוקה הכי גדולה שלי. אם לא יהיה לי כוח רצון לעשות סרט, אז למה כן? נו טוב, יש לי כמה חודשים טובים לעבוד על העצלנות. אני גם תמיד יכול לבקש עזרה מאנשים נוספים, עם עדיפות לכאלה שמבינים בנושא. כמו כן, אני רוצה גם לקבל פידבק על התסריט כשאסיים אותו. את ההוא שפרסמתי פה שלחתי קודם לכמה אנשים בהודעה פרטית בפייסבוק ובסקייפ. הפעם אני רוצה קהל קצת יותר נרחב. האם לפרסם אותו בפייסבוק? לא, זה נשמע מסוכן. מה אם מישהו יראה את התסריט ויחליט שבא לו להפיק אותו? בוודאי שאני יכול לעשות שאת הפרסום יראו רק חברים שלי, אבל ברגע שמשהו באינטרנט אי אפשר לדעת מי רואה אותו. האם יש איזו דרך להגן על התסריט מבחינת זכויות יוצרים? אני מקווה. אבל זה טיפשי בכלל להתעסק בדברים האלה כשהתסריט עדיין לא גמור. פרה-פרה.
נראה לי שזהו לבינתיים. אני חוזר לספור את הדקות עד "איש הפלדה", ולנסות לא למות עד ההקרנה, אם זה מהתרגשות או מפסנתר נופל (מה? זה קורה!).

 


MinDoodling

הפוסט הזה…די סתמי. אתם יודעים מה זה דודלינג, נכון? כשסתם משעמם לכם ואתם משרבטים שטויות. אז הפוסט הזה הוא סוג-של דודלינג של המוח שלי. MinDoodling, אם תרצו. או בלוגלינג. לא, זה לא נשמע כזה טוב. בכל מקרה, חשבתי לעשות איזה פוסט של חדשות או טריילים, אבל במקום זה אני עושה את זה. למה? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים – סתם, ככה. אם אתם מכירים אותי, יכול להיות שאתם יודעים לפחות חלק מהדברים פה. בין אם אתם מכירים אותי או לא, תרגישו חופשי להתעלם מהפוסט הזה. הוא לא קשור לקולנוע בשום אופן (נו טוב, אולי טיפה), הוא לא כזה מעניין, הוא סתם…דודלינג.
…וואו, פתאום לא עולה לי כלום. עשיתי היום הליכה בשכונה וחשבתי על כל מיני דברים שאני רוצה לכתוב פה, ועכשיו הם לא עולים לי. הזיכרון שלי איום ונורא. ברצינות, ההיפוקמפוס שלי לא משהו בכלל (כן, אני מרגיש מאוד מתוחכם שאני משתמש במילים כמו 'היפוקמפוס'). יש הרבה דברים שאני לא זוכר. מה אני כן זוכר? סרטים, כמובן. איך אני יודע שאני זוכר סרטים? כי הרבה, הרבה דברים מזכירים לי אותם. המוח שלי הוא כמו מכונת רפרנסים ענקית – או שאני עושה רפרנסים, או שאני מזהה אותם. כמעט כל דבר שאני קורא או רואה או שומע מעלה אצלי איזה שהוא רפרנס – גם אם הכי מעורפל – לאיזה שהוא סרט. זו ברכה וזו קללה. וזו אחריות גדולה (רואים למה אני מתכוון? זה לא היה בכוונה או בדיחה כדי להדגים את הנקודה, פשוט הרגיש לי טבעי לכתוב את זה).
מה עוד?…ולוגים! וכן, אני מתכוון ל vlogs, לא קיללתי אתכם באיזו שפה נידחת. לאחרונה צפיתי בכמה ולוגים – כאלה שאני מכיר וכאלה שגיליתי – וחשבתי כמה הייתי רוצה לעשות ולוגים. כן, זה קצת נוגד את האישיות הביישנית והמופנמת שלי, אבל עדיין. אבל לצערי אני לא יכול לעשות ולוגים, כי יש לי מודעות עצמית גבוהה. יש לי קול עמוק ובנוסף גם גשר בשיניים. כן, אני בחור בן 21 עם גשר בשיניים, וזה מביך בדיוק כמו שזה נשמע. למה זה? סיפור די ארוך שמערב ציסטות בלסת ועקירה של לפחות 5 שיניים, וגם העובדה שלקח לי לא מעט זמן להבין שלרופא שיניים הראשון שלי לא היה ממש מושג מה הוא עושה. אז למרבה הצער, כבר משנות העשרה המוקדמות שלי אני תקוע עם הגשר הזה. הרבה פעמים שקלתי פשוט להוציא אותו וזהו. גם היה רופא שיניים שהציע איזה ניתוח שנשמע די מפלצתי, משהו עם ברזלים ותפירות ואי יכולת לפתוח את הפה למשך 3 חודשים (אני לא צוחק, הוא באמת אמר משהו כזה). וזה נשמע די נורא והכל, אבל היי, זה לוקח פחות זמן! אבל הרופא שיניים שיש לי כרגע מתעקש שעוד איזה 3-4 חודשים אני אגמור עם הגשר הזה, אז החלטתי פשוט לחרוק שיניים (חה!) ולחכות עד הסוף. אולי יום אחד אעשה ולוגים, אבל כנראה שלא בעתיד הקרוב.
אני בן-אדם ספונטני. ואני אוהב את זה שאני ספונטני, לטוב ולרע. אחד מחברי הקרובים הוא דווקא ההפך הגמור. הוא צריך תכנית לפני שהוא יוצא מהבית, שתהיה לו איזו שהיא מטרה. מטרות זה משעמם! נכון, לא תמיד הספונטניות שלי נגמרת בצורה הכי טובה, אבל אני אף פעם לא מתחרט עליה. לדוגמה – שלשום הייתה פה הופעה של "דפש מוד". אני לא מעריץ שלהם, אין לי אלבומים או משהו, אני מכיר אולי שניים-שלושה שירים. ביום של ההופעה ראיתי בפייסבוק מישהו שמציע למכור כרטיסים במחיר מוזל, ואמרתי לעצמי "המממ, למה לא?"  אז נכון שאני בקושי מכיר אותם אבל אני לא הולך להרבה הופעות, אז אם אפשר להשיג כרטיסים במחיר זול יחסית, למה לא? באותו ערב היה לי קורס פוטושופ ולאחר מכן עבודה. והאמת, הסיבה היחידה שלא הלכתי היא שלא הצלחתי למצוא מחליף בעבודה. הייתי יכול לוותר על הקורס לשבוע אחד. אם הייתי מצליח לצאת מהמשמרת ההיא, יש סיכוי טוב שהייתי הולך להופעה. למה? סתם, ראיתי הזדמנות ואמרתי "למה לא?". אז שוב, לא תמיד הספונטניות יוצאת לפועל או מניבה תוצאות. אבל אני לא מתחרט על זה.
אם כבר קורס פוטושופ – אחת הסיבות…טוב, זו לא הייתה בדיוק אחת מהסיבות, אבל אחד היתרונות בזה שאני לומד פוטושופ הוא שאני יכול עכשיו לשפצר את הבלוג. כלומר, ליצור לוגואים מגניבים ותמונות והכל. אבל אני לא עושה את זה. למעשה, אני בקושי משתמש בפוטושופ כשאני בבית, וגם אז אני רק עושה עם זה שטויות בשעות הקטנות של הלילה. אני גם לא הולך לפיתוח קול או למכון כושר או עושה כל מיני דברים שכנראה ישפרו את מצבי איך שהוא. למה? כי אני עצלן / דחיין.
יש מושג שלקוח מטרגדיות יווניות בשם Fatal Flaw. בכל טרגדיה יוונית יש לגיבור תכונה שלבסוף מביאה למפלתו. זה יכול להיות גאווה (היבריס), סקרנות וכו'. אני אוציא רגע את המושג הזה מההקשר הרגיל שלו, ואגיד שאם לי יש Fatal Flaw, הוא כנראה עצלנות. אני דוחה הרבה דברים, בין אם הם זניחים, חשובים, בקושי קשורים אלי, קשורים אלי מאוד וכו'. אני יודע שהרבה פעמים אני מזיק לעצמי איך שהוא בכך שאני דוחה אותם, אבל זה פשוט חזק ממני. לדוגמא, אם דיברנו קודם על הגשר – הרופא שיניים הביא לי גומיות כאלה לשים בגשר כל לילה לפני השינה, שאמורות לזרז את התהליך של להזיז את השיניים לאן שהוא רוצה. מדי פעם אני עושה את זה, אבל רוב הלילות אני לא זוכר עד אחרי שאני כבר מכבה את האור ונכנס לפוזה נוחה במיטה. אני יכול לקום שוב לדקה בדיוק כדי לעשות את הדבר הקטן הזה שיעזור לי להפטר מהגשר – מה שאני מאוד רוצה – אבל אני פשוט חושב "פאק איט, אין לי כוח לקום עכשיו. נעשה את זה מחר". וזו באמת דוגמה מינורית, יש דברים הרבה יותר חמורים.
ובמעבר נושא חד – זוכרים איך אמרתי לפני כמה זמן שאני עובד על תסריט? אז אפשר לקרוא אותו כאן. רק מזכיר שזו טיוטה ראשונית לתסריט הראשון שכתבתי אי פעם. הראיתי אותו כבר לכמה אנשים, והביקורות היו די חיוביות (למרות שאני חושד שהם סתם אמרו את זה כדי להיות נחמדים) אבל גם קיבלתי כמה נקודות טובות לשיפור. ברור לי שיש עוד מה לעבוד עליו, אבל שום דבר לא מושלם. גם אחרי השיפורים אני כנראה אמצא עוד דרכים לשפר וגם אחריהן וכו'. תמיד יש מה לשפר, ואם אני אחכה עד שהוא יהיה מושלם, אני לא אפרסם אותו לעולם. חוץ מזה, זה לא שאני שולח אותו לאיזה אולפן או משהו. סתם רעיון לסרט קצר שעלה לי בראש. אז אתם מוזמנים לקרוא ולתת פידבק.
דבר אחרון לסיום – מאוד מעניין להסתכל בסטטיסטיקה של הבלוג הזה. למשל, ממוצע הצפיות בחודש האחרון עומד על כ-30 צפיות ביום. אבל ביום שאחרי פרסום הביקורת על "איירון מן" רשומות 72 צפיות! אני יודע שזה מה שבלוגים אחרים עושים בדקה, אבל בשבילי זה די גבוה. אז תודה, אני מניח. כמו כן, משעשע לראות את כל המדינות שמהן אנשים נכנסו לבלוג הזה. ישראל בראש הטבלה כמובן, ואחריה ארה"ב, אנגליה וקנדה. אבל רשומות גם כניסות (בודדות) מברזיל, בלגיה, סינגפור, ניו-זילנד, קרואטיה, נפאל, תאילנד, אוסטריה, ערב הסעודית, דנמרק ועוד. אין לי מושג איך האנשים האלה הגיעו לבלוג הזה, אבל אני מקווה שהם אהבו אותו. אם הם יודעים עברית, זאת אומרת.
זהו לבינתיים, נראה לי. תודה שקראתם, למרות שאני בספק שהמידע פה תרם לכם במשהו (אל תגידו שלא הזהרתי!). אני הולך לראות היום "טראנס", אז צפו לביקורת על זה מחר, אולי. שיהיה לכם אחלה סופ"ש!

 


זהב וכסף

לפי חוקי הקולנוע הלא-כתובים, לפני כל דבר אחר אני מחוייב לפתוח עם טקס האוסקר. הרי זה בלוג על קולנוע, והאוסקר הוא הטקס הכי חשוב בעולם הקולנוע – היגיון בסיסי. אז נכון שעבר קצת זמן וההייפ מהטקס התקרר, אבל אני עדיין רוצה להתייחס אליו. בהתחלה חשבתי שאצפה בטקס בזמן שאני יושב מול הטלוויזיה עם קולה ופופקורן, ואעשה לייב-בלוגינג של הטקס בשביל כל האנשים שנשארים ערים (מה זאת אומרת "אילו אנשים?"). אבל אז נזכרתי שכל שנה מתקיים "טקס צפייה" במכללה הישראלית לאנימציה, ומעולם לא יצא לי להיות נוכח בו. וכשיש הזדמנות לאוכל ושתייה בחינם ולפגוש עוד חובבי קולנוע, מי אני שאסרב? אז נכנסתי לאוטו, אספתי כמה אנשים בדרך, ונסעתי למכללה הישראלית לאנימציה. וזה היה…לא מה שציפיתי.
אז נכון, לא ציפיתי שזה יראה כמו קולג' בסרטים – אתם יודעים, הרבה אנשים על סקייטבורד, בחורות שמחבקות כמה ספרים (מישהו באמת  מחזיק ספרים ככה?) וחנון שתלוי על תורן הדגל – אבל כשאני שומע "מכללה", זה נשמע כמו משהו קצת יותר גדול מקומה בבניין בסמטה חשוכה. זה מהמקומות האלה שאין סיכוי שתגיע אליהם במקרה, רק אם הם היעד שלך. אבל סה"כ זה מקום נחמד ביותר, ועל הקיר היו תלויות מגוון יצירות משעשעות של הסטודנטים – לדוגמה, תמונה של איירון-מן מגהץ את מדיו של סופרמן עם הכיתוב "A Man's Iron". הערב התחיל מוקדם יחסית (10 בלילה) ונערכו כמה הרצאות שקשורות לאוסקר. ואז, סופסוף, בשעה 3:30 בבוקר, הטקס הואיל בטובו להתחיל.
הציפייה שלי לאוסקר עלתה משמעותית כשהוכרז שסת' מקפרלן עומד להנחות אותו השנה. הנחתי שכנראה ההומור שלו יוריד הילוך קצת – בכל זאת, אוסקר – אבל הוא עדיין הצליח להצחיק אותי מאוד, בין אם זה בסרטון של גרסת בובות גרביים לסרט "הטיסה", בדיחות על עצמו וסרטו "טד" או על אורך האירוע המייגע ("מי תזכה בפרס השחקנית – האם זו תהיה קוואבנג'אניי ווליס בת ה 9, או עמנואל ריבה, שהייתה בת 9 כשהטקס התחיל?"). כמו כן, הייתה הרבה שירה בטקס, בין אם של אדל, הקאסט של "עלובי החיים" או מקפרלן עצמו. וגם השנה יצאו להפסקת פרסומות כל 5 דקות. אני לא יודע אילו פרסומות ראו האמריקאים, אבל אני ראיתי את אותן 4 פרסומות של "הוט" שוב ושוב ושוב ושוב עד שנשבעתי לזרוק משהו על מת'יו פרי או ג'ון האם אם אתקל בהם יום אחד. אז בסדר, יש הרבה הפסקות בטקס ואתם רוצים לפרסם את התכנים שלכם, אבל קשה לגוון קצת?
די איבדתי עניין בפרס הסרט – הפרס החשוב ביותר – לאחר שנודע שהקרב העיקרי הוא בין "ארגו" ל"לינקולן". "ארגו" סרט נחמד לדעתי, אבל לא ברמה של אוסקר. את "לינקולן" ניסיתי לתפוס לפני הטקס אך לא יצא בסוף, אבל שמעתי מכמה מקורות שהוא די משעמם, בלשון המעטה. די הופתעתי ש"ארגו" זכה לבסוף, כי בד"כ החבר'ה באקדמיה פראיירים של סרטים היסטוריים. היו עוד כמה זכיות מפתיעות, לרעה ולטובה (לא ציפיתי שכריסטוף וולץ יזכה, אבל בהחלט מגיע שלו. מצד שני, אנג לי? ברצינות?!). אבל לי אישית היה אכפת רק מזכייה אחת באוסקר הזה – ג'ניפר לורנס בקטגורית השחקנית. הבחורה הזו כל-כך יפה, מוכשרת ואלגנטית שצריך להביא לה פרס רק על זה שהיא קיימת. מהשחקניות הטובות שפועלות כיום, ואני מאוד שמח שהיא עדיין צעירה ורק בתחילת דרכה. אז אני מאחל לה מזל טוב על אוסקר ראוי בהחלט, ומי יתן שהוא יהיה הראשון מני רבים.

jlaw

אז זהו, זה היה האוסקר. היי, שלום. כפי שכנראה שמתם לב, בזמן האחרון קצב הכתיבה שלי די צנח, וזה נובע מכמה סיבות. בפעם הקודמת שכתבתי טור אישי כזה – אי שם בדצמבר – הייתי מובטל. בתחילת החודש הקודם סופסוף מצאתי עבודה, והיא בהחלט ממלאת את הלו"ז שלי. יש לי משמרת כמעט כל יום בשבוע, כשכל אחת 8 שעות, כך שיש לי פחות זמן ביום מבעבר לעשות דברים, כמו לכתוב או לראות סרטים. וזה מוביל אותנו לסיבה השנייה העיקרית – אין סרטים טובים עכשיו. כלומר, לא כאלה שמעניינים אותי. חוץ מאלה שראיתי, מה שיש כרגע בערך זה סרטי אקשן שנראים דלי תקציב, סרטים רומנטיים שנראים לא משהו, או סרטים לילדים. נכון שהתותחים הכבדים מגיעים בד"כ בקיץ, אבל בזמן הזה בשנה שעברה יצאו סרטים מעולים כמו "בקתת הפחד" ו"רחוב ג'אמפ 21". השנה נראה שהמבחר פחות מבטיח, אבל נראה, אולי משהו יפתיע.
מבחינה פיזית, העבודה החדשה הזאת די קלה. אני מאבטח באיזה מתקן, ופעם בכמה זמן אני צריך לפתוח שער בשביל רכבים ומיכליות. בשאר הזמן אני רואה סרטים, קורא, עושה "שחור ופתור" וכו'. אבל מבחינה נפשית, העבודה הזאת מתישה. שוב, כל משמרת היא 8 שעות ואני עושה כ-6 בשבוע, כך שהן נורא צפופות וגם כל אחת בחלק אחר של היום. זה די גורם לי לאבד תחושת זמן, ואני די בטוח שהשעון הביולוגי שלי נדפק קצת. אבל לפני כמה ימים כשהסתכלתי על המשכורת הראשונה שנכנסה, נזכרתי שזה למען מטרה נעלה, ואם צריך ללכת לישון כשכולם קמים לעבוד, So be it. ובכלל, חוץ מהכסף שאני חוסך לטיול, צריך גם כסף לפנאי. הסרטים האלה לא ישלמו על עצמם. וגם מצפות לי כל מיני הוצאות גיקיות ביותר החודש, כמו "יום גיבורי על", כנס "עולמות" ועוד שאר דברים מסתוריים.
נראה לי שזהו לבינתיים. הסוללה של הלפטופ מאיימת להתרוקן. אני כותב את זה במשמרת לילה, כשהיום הציבו אותי במקום אחר מבדרך-כלל, באיזו חברה בכפר סבא. במקום הרגיל יש שקע אבל אין אינטרט, ופה ההפך. Just my luck. אה, ועוד משהו שאולי ראוי לציין – הפוסט הזה ב"עין הדג" עורר בי מוטיבציות רדומות לכתוב תסריט קצר על פי רעיון שיש לי בראש כבר הרבה זמן. אז זה יקרה, מתי שהוא. ושוב, אם ראיתם סרט ובא לכם להעלות לפה ביקורת, אתם יכולים לשלוח. יודעים מה, לא חייב ביקורת מלאה, אני יכול לכתוב את זה כמו הדיווחי תנועה ברדיו ("אור וירדן דירגו את 'ארץ אוז' 3.5/5 בממוצע, תודה לכם"). כן…השעה עושה את שלה. אני אפסיק עכשיו. Fin.

This is the End

מה, זהו? עד שהתחלתי לחבב את העולם הזה הוא עומד להיחרב? אבל, אבל…למה? יש עוד הרבה דברים שלא הספקתי לעשות: באנג'י, צניחה חופשית, לעלות על מגדל אייפל, לראות את העונה האחרונה של "דקסטר". רק התחלתי את העשור השלישי של חיי וכבר נגמר? עוד לא התחלתי לעבוד, לא טיילתי, לא למדתי, לא עשיתי את סרט החלומות שלי…כלום.
אז כן, כמו שכל העולם בערך יודע, יש כביכול נבואה של שבט המאיה שהעולם אמור להגיע לקיצו מחר. כמובן שעם השנים פורסמו דיווחים שבני המאיה טעו, ואז באו טיעונים שהפריכו את זה, וגם טיעונים שהפריכו את הטיעונים האלה. אבל בהנחה שזה נכון, שמתם לב ששבט המאיה היו די כלליים בעניין? כלומר, ידוע רק שהעולם יגיע לקיצו ב 21/12/2012. אוקיי, מתי בדיוק? בחצות שבין היום למחר? בחצות שבין מחר למחרתיים? מחר ב 14:34? ויש גם את השאלה של איך יגיע העולם לקיצו – האם יפגע מטאור בכדור הארץ? האם תפרוץ מגיפה שתכחיד את האנושות? או שאולי רגע אחד כדור הארץ יהיה וברגע הבא הוא יעלם ב"פוף".
אבל די להשתעשע, בואו נהיה רציניים רגע. סוף העולם לא יגיע מחר. בטח יהיו הרבה דברים מצחיקים באינטרנט שקשורים לזה (לפחות בשניים מהם יהיה מעורב חתול) אבל בסופו של דבר זה יהיה סתם עוד יום שישי. כמובן שיהיו לא מעט אנשים שבשבילם העולם אכן יגיע לקיצו מחר כי הם…ימותו. קורה. כנראה שגם יגיעו לעולם הרבה ילדים מחר (ובמקרה שהמאיה כן צדקו, אחד מהם יזכה בשיא גינס כאדם ששרד הכי פחות זמן על כדור הארץ לפני שהוא נכחד. לא שיהיה לו הרבה זמן להתגאות בשיא הזה, אבל עדיין). בכלל, כנראה יהיה "בייבי בום" רציני עוד תשעה חודשים. אני בטוח שלא חסרים אנשים פנאטיים בעולם שבטוחים שהקץ מגיע מחר, אז הם יעשו אהבה "בפעם האחרונה" עם בני הזוג או עם זרים אקראיים שגם הם מאמינים בזה, רק כדי להפוך להורים מאושרים (או לא) בספטמבר הבא. זה יהיה משהו מצחיק לספר לילידים. "אבא, נכון אתה ואמא הבאתם אותי לעולם כשהחלטתם שאתם מוכנים להיות הורים?" –"מה פתאום! היינו בטוחים שהעולם עומד להיכחד. נראה לך שאני ואמא היינו מוכנים בגיל 17?".
האמת, יכול להיות נחמד לגור ליד פנאטיים כאלה. תחשבו על זה, הם בטוחים שסוף העולם מגיע. הם בטח עושים עכשיו מכירת חיסול של כל רכושם, אולי אפילו מחלקים אותו בחינם. זו אחלה דרך להשיג מסך טלוויזיה או תנור חדש. לעזאזל, אולי אפשר להשיג ככה בית שלם. אבל אני לא מכיר אנשים כאלה, לפחות לא באיזור. אם אתם מכירים תגידו לי, ונלך ביחד לשדוד אותם או משהו ("בשביל מה אתה צריך את חשבון הבנק השוויצרי שלך? גם ככה סוף העולם מחר. רק תרשום לי את הפרטים"). עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שיהיו גם הרבה התאבדויות, לא? אולי חלק מהפנאטיים האלה מעדיפים למות בדרך שלהם במקום להיפגע ע"י מטאור דמיוני או להינשך ע"י זומבי. זה קצת מדכא. אבל שוב, בטח בקושי יש פסיכים כאלה בארץ, אם בכלל. תמיד בארה"ב יש את כל האקשן.
בסיכוי של 1% שהעולם אכן יגיע לקיצו מחר, תודה לכם שהקדשתם מזמנכם לקרוא פה. אני בטוח שהיו לכם דברים יותר טובים לעשות, אבל בכל זאת בחרתם לקרוא את הדעות או השטויות שלי, ואני מעריך את זה. במקרה (הדי בטוח) שהעולם לא יגיע לקיצו מחר, אשמח אם תעשו לי טובה קטנה, בתור מתנת חנוכה / חג המולד / קוואנזה / וואטבר – תגרמו לעוד אנשים לבזבז את הזמן פה! תעשו "לייק" לדף הפייסבוק (אם לא עשיתם עדיין), תשתפו את הדף, תשתפו את הבלוג או שסתם תפיצו מפה לאוזן. פשוט התערבתי עם חבר שתוך שנה אני אשתלט על העולם עם הבלוג הזה, ועברו כבר…אוטוטו 5 חודשים (וואו, ברצינות?), אז אני צריך כמה שיותר נתינים. כלומר, קוראים. הייתי שמח לתת לכם תמריץ לעשות את זה, אבל אין לי משהו כרגע. חוץ מזה, לא כיף פה….לפעמים? בשבוע הבא, למשל, יהיה פה סיכום שנתי – הסרטים הטובים, הגרועים, הסצינות והציטוטים של השנה, וגם מה מצפה לנו בשנה הבאה. יהיה נחמד, בקיצור.
עד כאן להיום. אסיים, איך לא, עם מונטא'ז קולנועי קטן לקראת מחר. סוף העולם שמח!

 


Southern Comfort

שלום וברוכים הבאים לעוד פוסט אישי (או פוסט 'אין ממש מה לראות בקולנוע עכשיו'). אחרי שאמרתי לכמה אנשים שבזמן האחרון אין לי ממש מוזת כתיבה, אחד מהם הציע לי להקשיב למוזיקה בזמן שאני כותב, אולי זה יעזור. אז אני יושב פה עכשיו מול המחשב עם בקבוק נסטי בצד אחד ואייפוד בצד אחר. כן, אמרתי אייפוד. נראה לי שהוא אצלי מאז…2008 בערך. היי, זה 400 שירים, אין לי כוח להעביר את כולם לסלולרי, שהסוללה שלו גם ככה נגמרת די מהר. וחוץ מזה, "אם זה לא שבור" וכו'. בכל אופן, אז לחצתי על "שאפל" והשיר למעלה הוא הראשון שנבחר. האמת שהוא די מתאים למצב הנוכחי.

עד שסיימתי לכתוב את הפסקה הזאת הוא כבר נגמר (אני גם עושה עוד דברים תוך כדי). שיר הבא – In for the kill. נראה לי שגיליתי אותו לפני חודשיים בערך. לדעתי עם קצת שינוי במקצב הוא יכל להיות אחלה שיר בונד. נו, טוב.

בכל מקרה, איפה הייתי? אה, כן. יש כאלה שבטח חושבים עכשיו "מה אתה ממורמר? אתה משוחרר, קיבלת מענק שחרור, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה". אז נכון, מצד אחד להשתחרר היה כיף, אני לא אכחיש את זה. האמת, היום עבר חודש בדיוק מאז שנפרדתי לתמיד מצה"ל. חודש שבו לא קמתי לפני 3 בצהריים בלא מעט ימים, שסתם הסתובבתי בשכונה או מחוצה לה ללא מטרה מסויימת ושעשיתי דברים חדשים כמו ללכת להופעות של להקות לא-כאלה-מוכרות בברים אפלוליים. אבל גם אם תתנו לילד קטן להסתובב ולטעום חופשי בחנות ממתקים, מתי שהוא תתחיל לכאוב לו הבטן והוא ירצה ללכת הביתה. המטאפורה הכה-מתוחכמת הזאת היא הדרך שלי לומר ש…די מיציתי את החופש הזה.

שיר הבא – Helicopter של Bloc Party. נראה לי שגיליתי אותו באיזה משחק מחשב ישן. נראה לי שאם אי פעם אעשה סרט, הוא יתחיל במרדף לצלילי השיר הזה. שיר קצבי ומגניב שדי גורם לך לרצות לשמוע אותו תוך כדי ריצה.

אני מנסה למצוא עבודה, באמת. כבר שלחתי קו"ח לכל מיני מקומות. הראשון היה סניף של "באג" בנתב"ג (או כפי שכניתי אותו, נת-באג) אבל לאחרונה גיליתי שהשטח שלהם בדיוטי פרי נקנה ע"י "א.ל.מ". לא פלא שהם לא חזרו אלי. העבודה השנייה ממש תוייגה ל"מעריצי סרטים כבדים" והיא אפילו במרחק של 5 דקות נסיעה מהבית שלי! אבל גם הם לא חזרו אלי. ניסיתי גם להתקבל כדורמן במלון תל-אביבי. לעזאזל, לא אכפת לי, השכר נראה טוב, ואם זה בשביל לפתוח דלת 7 שעות ביום אז למה לא, נכון? אבל גם הם לא חזרו אלי. זה ממש מתחיל לעצבן. אני יודע שעבודה לא מוצאים תוך יום, אבל גם אם אני לא נראה להם או שהמשרה כבר נתפסה זה מוגזם מדי לבקש שיודיעו לי על כך בחזרה? אולי הבעיה היא בעצם אצלי, שאני לא מתפשר. אבל סליחה, מה זה "לא מתפשר", יש דברים שעם כל הכבוד אני לא רוצה לעשות. למרות שהמטרה זה לחסוך כסף בשביל טיול אני רוצה גם לאהוב את העבודה הזמנית שלי ולא לסבול בשקט בשביל כסף.

שיר הבא – The Kids Are Back. שמעתי אותו לראשונה ב"ג'ק אס 3". גם ערכתי איתו שני קליפים לסדרות. אבל זה בערך שני הדברים היחידים שאי פעם ערכתי, אז אל תצפו למשהו מקצועי.

viral

אתמול משהו צד את עיני – עבודה באילת. יש שם מגוון של משרות, ואם עובדים באחד המלונות זה גם מגיע עם מגורים בעיר. הדעות על אילת אצל אנשים שאני מכיר מתחלקות ל 3 – אלה שמתים עליה, אלה שלא סובלים אותה ואלה שלא היו בה. אני חושב שזו עיר די נחמדה. לא יודע אם הייתי גר שם – בכל זאת, זה בקצה הארץ – אבל אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית שם כל שנה בערך ואני לא סובל או משהו. מצד אחד, לעבוד במלון נשמע כמו חוויה מעניינת. גם יצא לי לפגוש הרבה תיירים (ותיירות) שזה תמיד נחמד. ואין שם מע"מ, אז הכל די זול. מצד שני, כפי שנאמר, זה בקצה הארץ, מרחק של כמה שעות נסיעה טובות מהמרכז. נכון, אפשר גם לטוס, אבל עדיין. עוד משהו חשוב, כפי שידידה ציינה בפני אתמול – "אין שם יס פלאנט". אכן בעיה, במיוחד עכשיו כשקיבלתי כמתנת שחרור מאוחרת כרטיס מגנטי כזה של "יס פלאנט" שטעון ב 14 כניסות חינם. ודבר שלישי, עכשיו זו לא ממש העונה של חופשות באילת. בקיצור, כרגע זו רק אופציה. הכל עוד פתוח.

שיר הבא – Somewhere Only We Know. שיר נהדר. בטח שמעתי אותו גם לפני זה, אבל מה שעולה לי לראש עכשיו זה הביצוע שלו ב"גלי". כן, אני יודע, זו סדרה די נוראית ובכיף הייתי מפגיש בין ליה מישל ודקסטר. אבל יש שם לא מעט נאמברים טובים, חלקם אפילו מתעלים על המקור. זה גילטי פלז'ר כזה.

אז זהו, נראה לי. שכחתי משהו? אה כן, זכיתי באיזה מבצע של "וואלה" בפייסבוק. אני לא זוכה הרבה בהגרלות ודברים כאלה, אז זה די נחמד, בעיקר בהתחשב בכך שהפרס הוא מארז הטרילוגיה של "האביר האפל". זה אמור להגיע השבוע מתי שהוא. נראה לי שאחרי שאפרסם את זה אצא לבדיקת הדואר היומית שלי (שלשום ואתמול זה לא הגיע). כן, נראה לי שזהו. אני ממש רוצה להשקיע יותר בבלוג אחרי הסוג-של הזנחה בזמן האחרון. יהיה פוסט חדשות בקרוב, פוסט טריילרים חדש. אני צריך להתחיל לבחור סרטים לחלק השלישי של פרוייקט ס.פ.ר. ביום שישי אני הולך לראות "ההוביט" אז כנראה תהיה ביקורת על זה בשבת. אה, וגם יהיה סיכום שנה כזה – הסרטים הטובים, הגרועים, הסצינות וכו'. הלוגו של זה יפורסם בקרוב. עד כאן, בינתיים. חג שמח!

It's the End of the World as We Know It. לא, לא, R.E.M, זה קורה עוד שבוע וחצי.


פרוייקט ס.פ.ר – חלק שני – פריקוולים

*אזהרה!* כתבה זו מכילה ספוילרים לסדרת "יעד סופי". אם לא ראיתם, מומלץ לדלג על הפסקה האחרונה (ולראות את הסרטים).
 I'm back!
אז כן, עבר קצת זמן מאז החלק הראשון. קצת יותר משלושה חודשים, ליתר דיוק. פשוט רציתי לראות שוב חלק מהסרטים שמוזכרים פה, ותמיד אמרתי "נכתוב את זה מחר, נכתוב את זה מחר". אז הנה, אחרי שאנשים שאלו אותי לאחרונה מה קורה עם זה (הפעם באמת שאלו), הפרוייקט סופסוף חזר. החלק השני יעסוק בפריקוולים. לאלה שקצת פחות מבינים עניין, קודם ההגדרה – "פריקוול היא יצירה קולנועית או ספרותית נוצרה לאחר קודמתה, אך מתארת אירועים שקרו כרונולוגית לפני קודמתה." יש הרבה סרטים שמתחילים במצב מסויים, בין אם זו אפוקליפסה או שיש דמות כל שהיא בכסא גלגלים, ונותנים לזה הסבר מצומצם, אם בכלל. לרוב זה לא פוגע בחוויית הצפייה, אבל אי אפשר שלא לתהות מה קרה שהביא למצב הזה. בשביל זה יש פריקוולים – סרטים היוצאים לאחר סרט מסויים, אך מספרים את האירועים שהתרחשו לפני אלה שבסרט המקורי. לפעמים הפריקוולים ממש טובים ותורמים רבות ליקום של הסרט, ולפעמים הם ממש מיותרים והיה עדיף לו לא היו נוצרים בכלל. אז הנה כמה פריקוולים טובים…וכמה פחות.
הטובים
אקס-מן: ההתחלה – כנראה סרט גיבורי-העל האהוב עלי אחרי טרילוגיית "האביר האפל" של נולאן. בסרט "אקס-מן" המקורי, אנו מתוודעים לבית הספר למוטנטים של צ'ארלס אקסווייר וליריבות שלו עם אריק לנשר, או "מגנטו". הסרט הזה חוזר אחורה, לימים שבו צ'ארלס ואריק היו צעירים יותר, ומספר על ההיכרות שלהם, החברות שלהם והפיכתם לאויבים בעקבות השקפות עולם שונות.
הבמאי מת'יו ווהן ("קיק אס") עושה כאן עבודה נפלאה והסיפור נהדר. יש גם שחקנים אדירים כמו ג'יימס מקאבוי, ג'ניפר לורנס וניקולס הולט, אבל מי שללא ספק גונב את ההצגה הוא מייקל פאסבנדר בתפקיד אריק. ראיתי אותו בתפקידים קטנים יחסית לפני הסרט הזה, אבל ההופעה המופתית שלו כאן כמוטנט צמא-נקמה הפכה אותו לאחד השחקנים האהובים עלי. לסיכום, זה סרט מעולה ואחד הטובים של שנה שעברה, ואני בהחלט מצפה להמשך (רק חבל שמת'יו ווהן לא יביים אותו).

magneto

כוכב הקופים: המרד – את הסרט המקורי מהסיקסטיז ראיתי מזמן, אבל הוא זכור לי לטובה, כולל הטוויסט שלו שאותו בערך כולם מכירים. בשנת 2001 טים ברטון עשה גרסה משלו לסרט, שלמרות הקאסט המהולל שלה, הייתה די מגוחכת ומאכזבת. עשר שנים לאחר מכן, הבמאי הדי-אלמוני רופרט ווייאט החליט שבמקום לנסות שוב לספר את הסיפור, הוא יעשה לו הקדמה שתסביר איך הקופים עלו לשלטון.
הסרט מספר על וויל, (ג'יימס פרנקו) מדען המנסה להמציא תרופה שגורמת למוח לרפא תאים פגומים. חוץ מפריצת הדרך המדעית, הוא עושה זאת גם כדי לעזור לאביו החולה באלצהיימר (ג'ון לית'גו המעולה, המוכר בעיקר כטריניטי מ"דקסטר"). לאחר שהתרופה עוברת בתורשה מקופה עליה היא נוסתה לבן שלה – אותו וויל מאמץ לאחר מותה ומכנה "סיזר" – הוא מפתח אינטליגנציה מוגברת. המשחק של פרנקו ולית'גו הוא טוב, אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא אנדי סרקיס, אולי לא ראיתם את סרקיס בתור עצמו על המסך אי פעם, אבל הוא עשה את לכידת התנועה בשביל דמויות כמו קינג-קונג, גולום מ"שר הטבעות" וסיזר בסרט הזה. כמו בתפקידיו הקודמים, גם פה הוא לא מאכזב ויוצר את הקוף הכי טוב שראיתי בקולנוע.
הרעים
טיפשים בהפסקה שנייה – כן, כפי שאפשר להבין מהשם שלו, הסרט הזה לא התיימר מראש להיות שיא התחכום. ב 1994 יצא "טיפשים בלי הפסקה" שעקב אחר מעלליהם של צמד החברים האידיוטים הארי ולויד. גם הסרט ההוא לא היה חוד החנית של הקולנוע או של קומדיות, אבל היו לו כמה רגעים נחמדים (בכל זאת, ג'ים קארי). כמעט עשור לאחר מכן, הבמאי טרוי מילר – שביים עד אז בעיקר סרטים טלוויזיונים – החליט לקחת על עצמו את הפריקוול, שמספר איך צמד החברים נפגשו. מכיוון שהוא מתרחש כמה שנים לפני הסרט המקורי, שני השחקנים הראשיים הוחלפו. בערך כל מה שלא עבד בסרט המקורי לא עבד גם פה, אבל הפעם גם הרגעים המשעשעים לא היו, ונשארנו עם סרט זבל. מילר היה צריך להמשיך במסורת שלו ולהוציא גם אותו ישר לטלוויזיה, או יותר טוב – לא לעשות אותו בכלל.
הנוסע השמיני נגד הטורף – לפני שטרנד "X נגד Y" נהיה טרנדי בשנים האחרונות, זה ייושם בעיקר בז'אנר האימה.  זומבים, פרנקנשטיין, איש הזאב, כולם נלחמו זה בזה מתי שהוא. ב 2003 החליטו להפגיש בסרט אחד שניים מאייקוני האימה הכי מפורסמים: פרדי קרוגר – הרוצח עם כפפות התערים מסדרת הסרטים "סיוט ברחוב אלם" שהורג נערים בתוך החלומות שלהם כנקמה על מה שהוריהם עשו לו – וג'ייסון וורהיז – הרוצח עם המצ'טה ומסיכת ההוקי שהורג מדריכי מחנה חרמנים כנקמה על מותו שנגרם בשל רשלנותם. הסרט היה נחמד, עם כמה בדיחות ורגעים טובים (מישהו זוכר את פרדי הזחל?) והצליח מאוד בקופות.
שנה לאחר מכן, הבמאי פול וו. ס. אנדרסון ("מורטל קומבט", "האויב שבפנים") הפגיש שתי מפלצות אחרות מסרטי אימה – החייזר מסרטי "הנוסע השמיני" והטורף מסרטי "הטורף", בסרט "הנוסע השמיני נגד הטורף" (מקורי, הא?). אבל הסרט הזה היה הרבה, הרבה יותר גרוע. במקום לריב "על" בני-אדם כמו בסרט הנ"ל, כאן בני האדם סתם תקועים באמצע בזמן ששני סוגי הזנים נלחמים אחד בשני. האפקטים לא משהו, בלשון המעטה, הדמויות מתנהגות בטיפשות (כן, אפילו ביחס לדמויות בסרט אימה) וגם כשיש אקשן הוא ערוך בצורה גרועה. הסרט הזה הוא סוג של "סרט סנדוויץ'" – מבחינה כרונולוגית הוא מתרחש לאחר סרטי "הטורף" אבל לפני סרטי "הנוסע השמיני". גם הסרט הזה הצליח בקופות, משום מה, וקיבל סרט המשך ב 2007. לדעתי זה סתם סרט מיותר שלא ממש מוסיף כלום ליקום של המותגים, וגם עליו היה עדיף לוותר.

AVP

והסתם מגניבים
פרומתאוס – כן, אנחנו עדיין באותו יקום. וכן, גם הסרט הזה הוא פריקוול ל"הנוסע השמיני" (לא ישיר, אבל סוג-של). וכן, גם בסרט הזה יש הרבה חורים ודברים גרועים. אז מה ההבדל? שבניגוד ל"הנוסע השמיני נגד הטורף", פה יש גם דברים טובים, שכמעט ומפצים על השאר. את הסרט ביים רידלי סקוט בעצמו, אותו במאי של "הנוסע השמיני" המקורי. הסרט עוקב אחר קבוצה של אסטרונאוטים, שבעקבות מסר חוצני שהם מגלים, יוצאים לחלל בתקווה למצוא את ה"מהנדסים" – החייזרים שאמורים להיות מקור היווצרותה של האנושות. כשהם מגיעים לכוכב היעד, הם מגלים שיש שם יצורים לא ממש חברותיים, ושה"מהנדסים" הם לא מה שחשבו.
נתחיל מהדברים הטובים. דבר ראשון, הסרט הזה מאוד יפה, ואחד מהנדירים שמומלץ כן לראות בתלת-מימד. יש בו שוטים מדהימים של נופים, כל המערות והמבנים בחלל נראים טוב, וגם האפקטים לא מביישים. דבר שני, יש בו את מייקל פאסבנדר, שגם פה נותן הופעה מעולה. הדבר השלישי והאחרון לצערי, הוא שהחצי הראשון שלו דווקא טוב. הבעיה מתחילה בחצי השני. אל תתנו לטריילר או לתיאור למעלה להטעות אתכם – זה לא סרט פילוסופי שבאמת מתעמק במקורו של האדם. זה סתם התירוץ כדי להביא את האנשים האלה לחלל. משם והלאה זה הופך למין "הישרדות", כשחברי הצוות מתחילים למות בזה אחר זה בדרכים מגוונות. עוד בעיה בחצי השני, וכנראה העיקרית, היא שהוא נראה כמו פרק של אבודים – על כל שאלה שנפתרת צצות 3 חדשות. וזה לא במקרה, אחד התסריטאים של הסרט גם כתב פרקים ל"אבודים". רק שפה במקום אי יש כוכב נידח ובמקום עשן שחור יש נוזל שחור ורצחני. החורים האלה, בנוסף לכמה החלטות מפגרות מאוד של דמויות, הופכים את הסרט לסוג של תעלומה מעצבנת שלא נפתרת שכל המייקל פאסבנדרים בעולם לא יכולים להציל. בקיצור, לא הייתי אומר שהוא סרט רע, פשוט אל תבואו עם ציפיות.
יעד סופי – אחת מסדרות הסרטים האהובות עלי. טכנית הם מתוייגים כסרטי אימה, אבל הם ממש לא כאלה. אין כאן רוצח פסיכופט או רגעים מבהילים במיוחד. העלילה חוזרת על עצמה בכל סרט, אבל זה לא מפריע להם להיות ממש מהנים. היא הולכת ככה – בזמן נסיעה בכביש / טיסה במטוס / מתקן בלונה פארק וכו', מישהו חווה חיזיון של תאונה נוראית שהורגת הרבה אנשים. הוא נכנס לפאניקה, וגורם לעוד כמה אנשים להתעצבן. לאחר כמה שניות התאונה אכן מתרחשת. זה שחזה אותה והאנשים שניצלו בזכותו חושבים שהם בסדר, עד שהם מתחילים למות בזה אחר בזה בדרכים הזויות. הם מבינים שהם רימו את ה"מוות" (אין מישהו עם ברדס שחור וחרמש, אלא זה יותר במובן של ישות על-טבעית כזאת) כשניצלו מהתאונה, ועכשיו הוא הורג אותם כדי להסדיר את המצב.
הסרט הראשון היה די קודר ורציני, אך ככל שהסרטים התקדמו הם עברו מאימה לעל גבול הקומדיה. למשל, באחד הסרטים שתי נערות נלכדות בתוך מיטות שיזוף ובגלל "תקלה" נשרפות למוות. המצלמה מצלמת מלמעלה את שתי המיטות כשהן עולות באש, ומיד בשוט לאחר מכן רואים במקום המיטות שתי ארונות קבורה. זה אולי נשמע נורא בכתב, אבל כשרואים את זה ועוד "תאונות" מגוחכות בסרטים האלה, אי אפשר שלא להשתעשע אפילו קצת. הסרטים שיצאו אחרי הראשון גם היו די מודעים לעצמם, כשבכל האחד הגיבורים הבינו שמה שקורה להם זה כמו אירועי הסרט הראשון. אך בסרט החמישי והאחרון שיצא (בינתיים), הם לא עושים זאת. למה? כי בסוף יש טוויסט נחמד ביותר, בו מסתבר שאירועי הסרט בעצם מתרחשים לפני הסרט הראשון. זה קצת סותר את כל הקטע עם המודעות העצמית, אבל זה לא ממש קריטי. הסרטים האלה לא ממש עמוקים, אבל הם בהחלט כיפיים לצפייה, אם אתם בקטע של לראות אנשים מתים בדרכים מוזרות ומשעשעות.

FD

זהו, זה היה החלק השני של הפרוייקט. בחלק הבא והאחרון (שיגיע עוד פחות משלושה חודשים, לא לדאוג) אכתוב על ריבוטים / רימייקים. יהיה מעניין. חג שמח!